Search

אלישע אברג'יל: אני לא חושב שאופנה היא אמנות

פורסם במקור במגזין Fashion Israel בתאריך 26.12.2020
לובשת אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר


אלישע אברג'יל, בוגר שנקר, מעצב אופנה עטור פרסים המתגורר בתל אביב. את שנות העשרים של חייו הקדיש לקבלת הכשרה מקצועית. התשוקה לבגדים, לעשייה של בגדים, הייתה שם מאז שזוכר את עצמו. הוא עובד עם קווים, הקו ניכר כמעט בכל פריט ומאפשר לו להכתיב כיצד הבד יתנהג וכיצד הסילואט ייראה. אלישע מאמין בפרקטיות ובפונקציונאליות, והקו המאחד הזה, יחד עם החומרים המגוונים בהם משתמש, יוצרים הוויי היברידי – משהו רומנטי ומשהו טכנולוגי. נפגשנו בבוטיק שלו בפאתי נווה צדק לשיחה על אופנה, נשים ואמנות.


אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

נתחיל מהרקע שלך, איך ומתי התחלת לעצב? "את הרקע הפורמלי התחלתי בגיל 21, עשיתי קורס בסטודיו 6B שם הכרתי את אחד המרצים והפכנו להיות מאוד מיודדים. היה לי איתו חיבור מאוד מוצלח באופן טכני.

אחרי שסיימתי את הקורס הזה המשכתי ללמוד איתו באופן פרטי במשך 4 שנים, בעיקר בכל הקשור לתדמיתנות. אחר כך לקחתי קורס של משרד העבודה, כן כן, בטכנולוגיות תפירה.

מיד אחרי שסיימתי את הקורס הזה, בגיל 26, התקבלתי לשנקר וסיימתי (2014) את התואר בגיל 29. זה היה עשור במהלכו קיבלתי הכשרה כמעצב אופנה."


זה לא רק שהתעניינתי או אהבתי, אופנה זה חלק ממי שאני. בגדים, עשייה של בגדים, החשיבה שעומדת מאחורי זה
אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

זה משהו שהתעניינת בו מגיל צעיר? זה לא רק שהתעניינתי או אהבתי, אופנה זה חלק ממי שאני. בגדים, עשייה של בגדים, החשיבה שעומדת מאחורי זה. וכמובן שזה מתפתח עם הזמן, כל שלב מסוים אני רואה את ההתפתחות הזו דרך העבודה, דרך הבגדים שאני יוצר.

אבל זה לא משהו מקרי, באיזשהו אופן קוסמי טיפה זה משהו שתמיד הייתי מכוון אליו. היום אופנה היא תעשיה, והיום עיצוב אופנה הוא מקצוע.

אבל בעיניי, אם זה לא טבוע בך, אם זה לא חלק מהמהות שלך לאורך כל הדרך ומאיך שאתה רואה דברים, אז כמעט בלתי אפשרי להיות מעצב אופנה."


יש כאן איזשהו מהלך טריקי היום עם אופנה. כי אופנה הפכה להיות תעשייה כאמור, וברגע שמשהו הופך להיות תעשייתי הוא מאבד הרבה מהאלמנטים האותנטיים שלו
אלישע אברג'יל וטלי ארבל, צילום שלי פדן-לורבר

האם אתה יכול לשים את האצבע על רשימת תכונות או כישורים שהם must כדי להיות מעצב אופנה? "אוקי, אני אשתמש במילה קצת כללית – תשוקה. אני חושב שזה משהו שאמור להיות לכל מעצב אופנה. זה לא משנה מאיזה היבט וזה לא משנה באיזה סגנון הוא בוחר לעצב. אני מדבר על התשוקה שיש לך ליצור."

בעצם יש לך VISION ואתה צריך להביא אותו לידי ביטוי? כן, VISION גם. אבל יש כאן איזשהו מהלך טריקי היום עם אופנה. כי אופנה הפכה להיות תעשייה כאמור, וברגע שמשהו הופך להיות תעשייתי הוא מאבד הרבה מהאלמנטים האותנטיים שלו, כי זה הופך לשרת צורך. ואופנה באמת משרתת צורך."


אני מצייר אותן באופן ידני על הנייר, אחר כך סורק למחשב ואז מתחיל לעבד את זה. מתחיל לדגום, לבנות כל מיני דוגמאות ולבדוק איזה שילובים וחיבורים של צבעים אני אוהב. לרוב הפריטים האלה מהונדסים לפי הצורה של הגזרה
לובשת אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

בהחלט. גם כי אי אפשר באמת להתעלם מהמחשבה של איך וכמה תמכור ולהתמקד רק באומנות שלך. "או להתמקד רק במה שאתה רוצה להביע או באיך שאתה רואה דברים. אני כן חושב שיש קשר בין אופנה לאמנות, אבל אני לא חושב שאופנה זה אמנות."


זה האני מאמין שלך? תסביר. לא. יש קשר בין אופנה לאמנות, אני חושב שדבר מוביל לדבר. אני רואה את זה כשרשרת שמורכבת מחוליות, וחוליה אחת מובילה לדבר אחר. בטופ של השרשרת יש את האמנות, שמזינה את כל התחומים האחרים.

אמנות אמורה לפתוח את הראש, אמורה לגרום לך לשאול שאלות, להרחיב את הגבולות. ובאופנה יש גבול שהוא דק בין התחום האמנותי לבין התחום הפרקטי."


תשוקה. אני חושב שזה משהו שאמור להיות לכל מעצב אופנה. זה לא משנה מאיזה היבט וזה לא משנה באיזה סגנון הוא בוחר לעצב. אני מדבר על התשוקה שיש לך ליצור
אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

ובסופו של יום, צריך ללבוש את זה. "בדיוק. זה לא יכול להיות מנותק עד כדי כך. ואם זה מנותק עד כדי כך, אני לא חושב שזה אופנה. וזה גם לא אומר שזה בהכרח אומנות.

נכון, אופנה היום מוצגת במוזיאונים וזה מדהים, אני חושב שזה דווקא מנגיש הרבה דברים שלא היו מונגשים בעבר, בעזרת העובדה שאפשר להיחשף לזה, לראות ולהבין מה קורה מאחורי הקלעים, להרגיש שאתה חלק מזה.

אבל אני לא נמנה על אלה שחושבים שאופנה זה אמנות. אני לא רואה את עצמי כאמן, אני רואה את עצמי כפרופר מעצב אופנה."


יש קשר בין אופנה לאמנות, אני חושב שדבר מוביל לדבר. אני רואה את זה כשרשרת שמורכבת מחוליות, וחוליה אחת מובילה לדבר אחר. בטופ של השרשרת יש את האמנות, שמזינה את כל התחומים האחרים. אמנות אמורה לפתוח את הראש, אמורה לגרום לך לשאול שאלות, להרחיב את הגבולות
לובשת אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

האם זה משום שלאופנה לבישה יש חיי מדף קצרים באופן יחסי, בהשוואה לאמנות שמוצגת במוזיאונים והיא די נצחית? "אני פשוט לא רואה אמנות שניזונה מאופנה. אני רואה אופנה שניזונה מאמנות. אני לא רואה איזשהו מהלך שמתחיל באופנה ודרכו אפשר להוביל לדרכים אחרות, אני לא רואה את זה. לכן אני לא רוצה להגיד שיש עליונות, אבל יש איזושהי היררכיה, ובהיררכיה הזו אמנות נמצאת גבוה יותר מאופנה.

רק מהסיבות האלה. אני חושב שבשני המקרים, באופנה ובאמנות, אנשים נקראים להתבונן ולקרוא מה שיש מסביבם, להבין את הלך הרוח, ומתוך זה לצאת לביקורתיות מסוימת ולשאול שאלות שהן לאו דווקא ברורות.

אבל בעוד אומנות מותחת את הגבולות האלה בצורה יותר קיצונית, באופנה יש עדין משהו מעט מתחנף – אני רוצה שיאהבו את זה. זה יותר עם רגליים על הקרקע, אופנה אמורה לתקשר עם האנשים בגובה העיניים, וזה לא משנה כמה אוונגרד העיצוב יהיה."


באופנה יש גבול שהוא דק בין התחום האמנותי לבין התחום הפרקטי
אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

וכמעצב אתה בסופו של דבר רוצה שזה ישב על הגוף נכון. "בטח. הדיאלוג שלי הוא עם נשים, הוא לא עם בובות דיגום. אני רוצה שהבגד ישב כמו שצריך, כמו שאני רוצה.

אני רוצה שאישה תיכנס לכאן ותראה את עצמה בתוך זה, היא תבין הלך הרוח של העשייה שלי, וגם תבין את הפונקציונאליות של הבגד. שזה משהו שקיים כאן בכל הבגדים."

מה ה-DNA שלך כמעצב אופהה? "אני חושב שהמילה "קו" היא נכונה פה. קו כקו. כי אני מעצב אופנה שעובד עם קווים. ברוב הפריטים יש קו, שבאיזשהו אופן עובד עם הגוף.

הוא לפעמים מעצב את הגוף בצורה שונה, יוצר אשליה, מדגיש אזורים מסוימים, או קימורים, יוצר איזשהו חיתוך. הקווים האלה הם כלי עזר, אני נעזר בהם כדי להביע את איך שאני רוצה שהבד יתנהג, או איך שאני רוצה שהגוף ייראה."


אני רוצה שאישה תיכנס לכאן ותראה את עצמה בתוך זה, היא תבין הלך הרוח של העשייה שלי, וגם תבין את הפונקציונאליות של הבגד. שזה משהו שקיים כאן בכל הבגדים.
לובשת אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

מה גם שזה מאחד לך מאוד את הקולקציה? אני מבינה שאתה מסתייג מהמונח הזה. "זה מאחד את הרוח של מי שאני כמעצב אופנה. אבל לא קולקציה, כי אני פחות עובד באופן של קולקציות. אני מעצב אופנה בוטיק וזה ATELIER די קטן, אז צורת עבודה של קולקציה לטעמי פחות רלוונטית לפורמט שאני עובד בו.

אני משתדל ליצור מספר מערכות לבוש נאמר כל עונה, או כל פרק זמן מסוים, ובאיזשהו אופן גם חשוב לי שהם ימשיכו את הקו הזה שדיברנו עליו. כי בדיוק כמו שאמרת זה מאחד, שלא יקטע הרצף."


כלומר אם למישהי יש כבר פריט שלך, הוא לחלוטין ישתלב עם כל בגד אחר שאתה תיצור, בלי קשר לעונה. "נכון. אני חושב שיש בתפיסה הזו משהו פרקטי, פונקציונאלי, וזה מחבר אותי למי שאני כמעצב אופנה ישראלי."


אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

חשוב לך שמיד יזהו שמדובר בפריט של אלישע אברג'יל? כן ברור שזה חשוב, זו המהות שלי כמעצב. לא הייתי רוצה ליצור איזשהו ליין גנארי. אבל תראי, לכל מעצב יש את הפריטים המשלימים, או את פריטי בייסיק שקיימים בכל מהדורה.

אני חושב שכל הפריטים פה הם ייחודיים והם יוצרים עולם של צבע, צורות, קווים, וחומרים כמובן, ובאיזשהו אופן זה מי שאני. כל בגד כאן מרכיב את מי שאני כאיש, אין משהו כאן שמנותק ממני. לא עשיתי פה משהו רק כי אני רוצה שהוא יימכר.

אני לא ב-CHARACTER הזה וזה לא שייך לי, אני עושה דברים שאני מאמין באמת שיש בהם עניין. זו הפריבילגיה היום (וגם קצת עקב אכילס) של מעצבי אופנה קטנים, של אופנה איטית. הם (אנחנו) אמורים להביע איזושהי ייחודיות."


אני עושה דברים שאני מאמין באמת שיש בהם עניין. זו הפריבילגיה היום (וגם קצת עקב אכילס) של מעצבי אופנה קטנים, של אופנה איטית
לובשת אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

היה קשה לך להגיד את המילה "ייחודיות" אה? כי היא שגורה מדי? "כן! כי כולם רוצים להיות ייחודיים ועל-זמניים, במיוחד עכשיו. אבל אני חושב שזה באמת התפקיד שלנו, אולי מהסיבה הזו זה באמת כל כך שחוק."


כיצד אתה מזמן השראה? בהנחה שאתה נשען על השראה בתהליך היצירה שלך? שאלה מעניינת. אני איש ויזואלי, אני בתנועה המון, אני אוהב להיות בתנועה. זה מתחבר לנו גם לקו שיש כאן בכל הפריטים, לכל קו יש תנועה. אני אוהב את הדינאמיקה הזו.

וכל מהלך, כל תנועה, צעד, פעילות ספורטיבית או אחרת שאני עושה, מאפשרת לי לחשוב. בזמן שאני עושה את כל הדברים האלה, יש לי מאגר של אימג'ים שנתפסים בראש, חלקם במודע וחלקם בתת-מודע, ובנקודת זמן מסוימת (ששוב, לא תמיד אני מודע לה) אני מתרגם את זה לבגדים.

זה לא שתגיעי לכאן ואגיד לך, 'טלי הקולקציה שאת רואה היא בהשראת הסתיו בניו יורק', אני לא עובד ככה.

היום אנחנו גם חשופים בצורה מאוד אגרסיבית להמון אימג'ים ולהמון מידע. הרבה דברים קורים, אם זה דרך הסמארטפון ואם זה דרך המחשב הנייד, אם זה כשאני בחוץ הולך. וזה אחד החוזקות של מעצבים, הם אמורים להיות מאוד ערניים לכל מה שקורה, וזה אמור להיכנס. משזה נכנס, מתישהו זה יוצא ומתורגם בעשייה.

יש בעבודה הזו משהו מאוד אינטואיטיבי. בגלל שזה מקצוע שצריכה להיות בו המון תשוקה, אז יש בתשוקה משהו שעובד הרבה פעמים מתוך רגש, מתוך אינטואיציה, משהו שמרגיש לך שנכון לעשות.

חלקם קורים בגלל דברים שראית, חלקם רואים בגלל מה שאתה מרגיש כרגע, וחלקם קורים בגלל שאתה אוהב כתום, סגול וזהב. זה מין כוח פנימי שיש לך וזה מתורגם לבגדים."


ניילון עם סריג. עבודת-יד ורשת. ג'רזי ועור. זה פחות או יותר מה שאת רואה פה מבחינת הטקסטילים. כשאת נכנסת את מרגישה שיש כאן נימה של חדשנות, והיא מודגשת על ידי הפן האחר, שזו הרומנטיקה
אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

תתאר לי מה אני רואה עכשיו בסטודיו? מבחינת בדים, טכניקות, גזרות, צבעוניות?בשנת 2017 זכיתי בפרס החממה של מפעל הפיס, שזו בעיניי אחת היוזמות המדהימות שקרו כאן בתחום העיצוב, ואחת הדרישות שם הייתה לעצב קולקציה שהוצגה במהלך שבוע האופנה, וקראתי לה "Romantech".

עד היום, החיבור של החומרים כאן יוצר הוויי היברידי, משהו רומנטי ומשהו טכנולוגי, שזה גם החיבור של המילה רומנטק. עכשיו מה זה המשהו הרומנטי הזה? – או שזה הסילואט של הבגד, או שזה החומר – בין אם זה עור, משי או פשתן – יחד עם משהו טכנולוגי. למשל משהו חם ומשהו קר.

ניילון עם סריג. עבודת-יד ורשת. ג'רזי ועור. זה פחות או יותר מה שאת רואה פה מבחינת הטקסטילים. כשאת נכנסת את מרגישה שיש כאן נימה של חדשנות, והיא מודגשת על ידי הפן האחר, שזו הרומנטיקה.

הספורטיביות כאן היא ברוח, היא לא כי הבגד הוא ספורטיבי, אולי כי השימוש בניילון למשל מרמז לשם. וכאן יש את החיבור לפרקטיקה, אני חושב שספורט מניע הרבה אנשים, בכל העולם."


הספורטיביות כאן היא ברוח, היא לא כי הבגד הוא ספורטיבי, אולי כי השימוש בניילון למשל מרמז לשם. וכאן יש את החיבור לפרקטיקה, אני חושב שספורט מניע הרבה אנשים, בכל העולם
לובשת אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

אתה עושה ספורט? "כן, והרבה. אופניים, ריצה, אני רץ 5-6 פעמים בשבוע. כשאמרתי שתנועה זה חלק בלתי נפרד ממי שאני התכוונתי לזה. אני צריך לזוז כדי לחשוב. גם הרעיונות הכי טובים מגיעים תוך כדי שאני נמצא בתנועה.

ספורט מאפשר לך ריענון, מאפשר התרוקנות ואז טעינה, זה גם אדרנלין וזה גם מרגיע. כמעצב אופנה אני בעסק ותחום שלא נותנים לך מנוחה, ואתה צריך כל הזמן להתרוקן ולהתמלא, ספורט מאפשר לי את זה."


תהליך היצירה שלך מתחיל הרבה פעמים בעבודת-יד, נכון? תספר לי על זה. "כן, זה מתבטא בעיקר בפריטים המודפסים, כמו השאל המודפס שתכף תמדדי. זה תהליך מאוד מעניין, הוא גם מאפשר להעצים את ההיבט האינדיבידואלי שלי כמעצב, והוא גם מאפשר תהליך יצירתי כי בעצם בפריטים המודפסים אני יוצר את הטקסטיל. אני משתמש במוטיבים שאני אוהב, צורות לרוב, שרובן גרפיות.

אני מצייר אותן באופן ידני על הנייר, אחר כך סורק למחשב ואז מתחיל לעבד את זה. מתחיל לדגום, לבנות כל מיני דוגמאות ולבדוק איזה שילובים וחיבורים של צבעים אני אוהב. לרוב הפריטים האלה מהונדסים לפי הצורה של הגזרה. הטכניקה הזו באמת מאפשרת לי לבטא איזשהו רגש, יצירתיות, ולהיות אחראי על הבד שאני רוצה ליצור. כל בגד, כמו שאת יכולה לראות, מורכב אצלי מכמה בדים, מכמה חומרים. ובאיזשהו אופן זו אותה הרוח שנמצאת גם בפריטים המודפסים, כי אחד הדברים שחשובים לי ליצור זה באמת משהו שהוא אישי, שהוא אינדיבידואלי, שהוא שלי.

בגד שמורכב מכמה דברים שלאו דווקא אמורים להתחבר ביחד אבל זה הופך למקשה אחת בסוף וכן מתחבר ביחד, לטעמי. באמת רוב הפריטים כאן מורכבים מכמה חומרים. ואם כבר פריט עשוי רק מבד אחד, אני פותר את זה באמצעות נפחים, שכבות, עיבודים שונים, כלומר בבגד תמיד תהיה איזושהי תלת-ממדיות וזה כביכול "מפצה" על כך שהוא מורכב מבד אחד. באופן פילוסופי זה תמיד מתורגם אצלי לכמה רבדים."


לובשת אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

האם אתה מאמין בסיעור-מוחות ומשתף אחרים בתהליך העבודה שלך? "זו שאלה קשה כי אני כן מאמין בסיעור מוחות ואני כן מאמין בעבודה צוות. אבל השיקולים שלי, גם הכלכליים, לא תמיד מאפשרים את זה. יש מגוון של זוויות שאפשר דרכן לראות דברים מסוימים בעבודת צוות שלפעמים אני לא תופס אותם, ויכול היה להביא אותי לעשות משהו חדש.

צוות לא חייב להיות גדול, זה יכול להיות שניים או שלושה אנשים, וזה מאפשר שיח ודיאלוג. העבודה הזו לא יכולה להתקיים ללא דיאלוג, גם מה שאני עושה כרגע עובר פילטר של דיאלוג, כי השיח שלי קורה עם הנשים שבאות לקנות כאן. אני חושב שזה אחד המרכיבים הכי חשובים בהתפתחות שלי כמעצב, זה השיח הזה עם הלקוחה. דרכה אני בעצם מאפשר לעצמי את מה שאת קראת לו עבודת צוות. אני קשוב להן, אני בוחן את העבודה שלי דרך איך שהן נראות, דרך איך שהבגדים מונחים עליהן, דרך איך שהן קושרות את המטפחת, איך שהן לובשות את החולצה, הקיפול. מחוות של לבוש.

זו כרגע עבודת הצוות או הסיעור מוחות שאני יכול להרשות לעצמי. ואני מקפיד לשאול את הדברים האלה, זה מעניין אותי, העבודה היא לא שלי מול המראה או שלי מול בובת דיגום, אלא העבודה שלי היא מול נשים. אני עובד איתן, מלביש אותן, אני מקשיב להן, אני רואה מה הן חוות. וזה עוד משהו שמתווסף לאימג'ים שדיברנו קודם, למה שגורם לי ליצור."


יש באופנה עדין משהו מעט מתחנף – אני רוצה שיאהבו את זה
לובשת אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

מרגיש שאתה מכוון ללקוחה מסוימת, אני צודקת? בעיניי אגב לגיטימי ביותר שגם היוצר או העסק ייבחר את הלקוחות שלו.

"בוודאי. אני חושב שיש כל מיני פילטרים סמויים בבגדים שלי, שלא מאפשרים לכל אחת להתחבר, ואני רואה את זה קורה. אני בעצם מייחד את הדבר באופן שלמשל לרשתות או למעצבים אחרים אין את הפריבילגיה לעשות, אבל לי יש. וככה אני מכוון את התקשורת שלי לנשים שאיתן אני רוצה לתקשר. אני חושב שזה מהותי. לרוב זה אגב קורה בכלל אינטואיטיבית ואני מבין את זה רק לאחר מעשה."

יש מאפיינים ללקוחה האידיאלית בעיניי, אבל אני לא רוצה להישמע קצת שחוק ולהגיד שהיא מתוחכמת, והיא אוהבת אמנות וכו', אני לא בסיפור הזה. אבל כמובן שיש נשים שאני רואה בעיני רוחי כשאני מעצב, אלה הן אותן נשים שקונות כאן אגב' ושיש לי איתן את הקשר האישי הזה. את חלקן אני אפילו מצלם ומעלה ברשתות החברתיות, נשים שיש לי איתן דיבור. אני רואה איך הבגדים שלי תואמים את הלייף סטייל שלהן, אני רואה איך הצבעים שאני משתמש בהם מדגישים חלק מהאישיות שלהן, ומביאים לידי ביטוי משהו שהוא אינדיבידואלי בשבילן. הן לאו דווקא אייקוניות באופן גלובאלי כרגע. אבל הן אייקוניות עבורי."


שמתי לב שהן לרוב נשים בטווח גילאים מסוים, נשים יותר בשלות. "כן אני עובד עם הקהל הזה, בעיקר. אבל אני לא מכוון לשם באופן מאולץ, זה שם כי זה זה. זה לא איזה סקר שוק שעשיתי ואמרתי 'הו אני אפנה לנשים מגיל כזה עד גיל כזה', אני לא פועל כך וזה לא מעניין אותי. הרבה דברים כאן קרו באופן אינטואיטיבי במובן שעשיתי את מה שחשבתי שנכון לעשות, וזה יצר התפתחות."

וזה מזין את עצמו. "בדיוק. הן הגיעו לכאן, הן למדו אותי, אני למדתי אותן, ואז נוצר הקשר."


אופנה אמורה לתקשר עם האנשים בגובה העיניים, וזה לא משנה כמה אוונגרד העיצוב יהיה.
לובשת אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

האם בנקודת זמן מסוימת שקלת לעצב לגברים? "בהתחלה זה עניין אותי. כשהתחלתי לעצב באופן עצמאי, עיצבתי מספר פריטים לגברים. אני חושב שזה מאוד מאתגר לעצב לגברים, גם מהפן הכלכלי. יש כאן משהו מורכב יותר מבחינת מכירה, בעיקר למעצבים ישראליים, אז יש דברים שאתה יכול לקחת איתך או לקשור אותם על הגב כמעמסה, ויש דברים שאתה צריך לוותר כי זה מורכב או שזה לא הזמן הנכון לכך.

אז על עיצוב לגברים החלטתי לוותר. אני גם חושב שאני מבטא את עצמי יותר טוב דרך פריטים של נשים, זה מאפשר לי יותר להביע את עצמי, להיות יותר נועז, יותר אפשרות ליצור. אצל גברים אני עוד לא שם, ולא יודע גם אם זה יגיע."


כיצד אתה חווה טרנדים? "טרנדים. זה חלק ממה שקורה אז אתה חשוף לזה באיזשהו אופן. אני בטוח שכל דבר שקורה יש לו איזושהי השפעה, וטרנדים זה דבר שקורה אז לבטח הם משפיעים בעקיפין. אבל אני לא מחפש לעקוב אחרי איזשהו טרנד וליישם אותו."


לתפיסתך, באיזה אופן אתה משתלב או תורם בתעשיית האופנה הישראלית? "אני יוצר כאן, מבחירה. הסטודיו כאן, חומרי הגלם הם מכאן, אני עובד ופועל מתוך ישראליות מסוימת, אז יש לי בהחלט תרומה במובן הזה. נשים שבאות לכן הן בחלקן ישראליות, ודרכן אני כן רואה את התרומה שלי לנוף המקומי.

יש כאן איזשהו סוג של מתח בין יצירה לבין כלכלה לבין אוכלוסייה לבין התרבות, והמתח הזה אמור (לא שאני רואה שזה באמת קורה) להוליד דברים חדשים והרבה יותר מסעירים ממה שקיימים כאן כרגע. זה אחד הדברים שאני יותר בולט בהם בנוף המקומי אני חושב, כי עם כל מה שיש כאן בבוטיק אני חושב שאני יוצר איזושהי סערה."


אתה רואה את עצמך מתנסה גם בחו״ל? חושב על זה? "כן, אני תמיד חושב איך ליצור קהילה מספיק גדולה ומזינה גם מחוץ לישראל. יש פה עבודה יותר מורכבת אין ספק, אבל זה מעניין אותי."


אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

ואולי אין לי חלומות? אני פשוט מקפיד ליישם אותם. כרגע אני לא מצליח לחשוב על משהו ספציפי, אולי אם תשאלי אותי מחר או בפעם אחרת תהיה לי תשובה

הסגנון האישי שלך משפיע על העיצובים? או להיפך? "אני חושב שקיים מתח באזורים האלה, שהוא מתח חיובי. יש פעמים שבהם זה הסגנון האישי שלי שמשפיע, ויש פעמים שזה איך שהייתי רוצה שזה יהיה או איך אני חושב שזה צריך להיות. ויש כאן תמיד מתח בין החומר, לגזרה, ללוק."


ואתה אוהב את המתח הזה. "כן. אני חושב שהמתח הזה חיוני. זה לא כי אני אוהב מתחים, אלא כי הוא יוצר עניין שמוביל למראה אחר, למשהו ייחודי. זה עניין שמוביל לשאלות, למחשבה, להתפעלות."


השנה הזו שינתה משהו בהסתכלות שלך? באיך שאתה פועל? "תקופת הקורונה אפשרה הרבה דברים בעיניי, אפשרה מה שבעיתונות כינו Restart. כל אחד לוקח Restart איך שהוא רוצה וצריך. למשל עשיתי Virtual trunk show ועיצבתי ללקוחות מרחוק מה שנקרא. השנה הזו איפשרה לבצע מהלכים שלא היו מתאפשרים לולא הקורונה. עבורי כיוצר זה אפשר לי זמן, וליוצרים זמן הוא הדבר הכי חשוב שיש. העניין הזה של לשבת ולהרגיש מרוקן פשוט לא קיים אצלי, גם אם יש משהו שלא בשליטתי והוא קורה אז אתה מוביל את עצמך למהלכים אחרים.

יש דברים בישראליות שאפשר לאמץ בתהליכי העבודה, למשל שאנחנו תמיד חייבים למצוא פתרון. יש לנו כל כך הרבה בעיות כאן, וזה תמיד מצריך מאיתנו למצוא פתרונות. זה מוביל לחשיבה פרקטית, לדברים פונקציונאליים.

אז אם נוצר מצב שדברים נסגרו, אתה צריך לחשוב איך אתה לא נסגר. למשל אתה יודע שהכל סגור אז אתה בוחר לקרוא את כל הספרים שאספת או לצפות בכל הסרטים שרצית. מבחינתי זה באמת תהליך של טעינה."


השנה הזו איפשרה לבצע מהלכים שלא היו מתאפשרים לולא הקורונה. עבורי כיוצר זה אפשר לי זמן, וליוצרים זמן הוא הדבר הכי חשוב שיש
אלישע אברג'יל, צילום שלי פדן-לורבר

מה נמצא בראש רשימת החלומות שלך? מה אתה הכי רוצה לעשות? "שאלה טובה. יש הרבה דברים שאני אוהב ושאני יודע שלעולם לא אעשה אותם, למשל מחול, ואין לי שום כוונה לרקוד אבל אני אוהב לראות את הגוף הזה, את האלסטיות, ואיך אדם מביע את עצמו דרך תנועה. גם מוזיקה, קולנוע, אני יכול לראות את עצמי לוקח חלק בזה, אבל זה לא "חלום" שלי.

ואולי אין לי חלומות? אני פשוט מקפיד ליישם אותם. כרגע אני לא מצליח לחשוב על משהו ספציפי, אולי אם תשאלי אותי מחר או בפעם אחרת תהיה לי תשובה.

מה שכן, אני רוצה להיות בהמון יעדים בעולם, להיות מטייל אין-סופי. אני אוהב את התזוזה הזו, את המפגש עם אנשים שונים. לראות צרכנות אחרת, לראות מסחר אחר, תרבות אחרת, איך אנשים מתנהלים, זזים, מתלבשים. טוב אז יש לנו חלום!

4 views0 comments