נו תתגעגעי כבר

Updated: Dec 1, 2019


עומדת מול גוש האבן המאוזן, ולא קורה כלום (מדוע אגב, האבן קרה גם בקיץ?).

מחכה להיזכר. מחכה להארה. מחכה לפרץ רגשות.

כלום, נותרת אטומה כלעומת שבאתי.

מתמהמהת עוד מספר דקות 'בשביל הפרוטוקול' (נשבעת שאני מרגישה שיש פרוטוקול), מתקדמת ל'טכסים' המתבקשים (מנקה, מסיטה, מניחה, מדליקה).

ומתרחקת.

יופי. זה נגמר. צלחתי את זה הפעם!


אז ככה חשבתי.

איך שאני עוזבת את ה"שם" ומתרחקת, הביפנוכו שלי מתחיל שוצף גועש, עד שכל מה שהדחקתי ככה טוב-טוב-טוב מתפרץ.

לוקח לי ימים לאסוף את רסיסי נפשי אחרי כל ביקור כזה "שם". כך כל פעם מחדש.

אז לא תתפלאו אם אספר, שאני יכולה לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שביקרתי "שם", את שניהם, בעשור האחרון, נכון?

לא אומרת שזה משהו להתגאות בו, אך זה בוודאי לא אמור להיות מקור לבושה! (הבנת טלי?!)

אני בסך הכל מנסה להגן על עצמי ולהמשיך בחיי, it is what it is.


קרה לכם שמרוב שמשהו כואב ומורכב הדחקתם? שכחתם?

קורה לי.

לחלקכם יש לבטח הכירות, כזו או אחרת, עם מנגנון ההגנה החמדמד הזה שנקרא הדחקה.

רק שחברים, הוא לא באמת כזה חמדמד.

מנגנון יעיל ללא כל ספק, אך הוא עשוי להיות מסוכן. אפילו זיגוש (פרויד) חשב כך.


הדחקה היא אחד ממנגנוני ההגנה הנפשיים, האחראי לסילוק זיכרונות, רגשות, דחפים או מחשבות (בעלי אסוציאציה רגשית שלילית) מן המודע אל התת-מודע. עד כה סבבה.

א-מאמא, השקעה של אנרגיה רבה בשמירת ההדחקה מגבילה את כמות האנרגיה הזמינה להתנהגויות יצירתיות ובונות.

זאת ועוד, ניתוק מן האני (האגו) של חלקים שלמים מחיי הנפש, הרגש והיצר, עלול לפגוע קשה בשלומה של האישיות ולהוות בסיס ליצירת מחלות-נפש והגבלה בתפיסת המציאות.

מה שנקרא, אוי אלליי.

ההדחקה, אגב, פועלת לצדו של מנגנון הגנה נפשי נוסף שנקרא הכחשה. הו זה כבר לפוסט אחר.


אבא נפטר לפני עשרים ושלוש פאקינג שנים.

אמא נפטרה לפני עשר שנים שלמות.

אותו אני כמעט ולא מצליחה כבר לזכור.

ולה אני עוד קצת ולגמרי סולחת.


כשנעזבו מן העולם, נותרתי מחוסרת עוגן, זהות ויד-מכוונת. ומאז, כל המטר שישים ושלוש העגלגלים שהם אני, שיוו נפשם להדחיק. והנה אני יען.

עוזרת לי אותה גברת הטמיני-ראשך-בחול (AKA הדחקה) ומשאירה אותי שפויה'ish, אז באמת אין לי זכות להלין עליה.

אבל, מטריד אותי שאני לא מתגעגעת.

איך זה? למה? כמה זמן זה עוד יימשך??

הרי גם ככה הזכרונות שלי הולכים ומתמעטים, ומתרחקים.


אוף נו, תתגעגעי כבר...!


ואז נזכרתי באימרה המפורסמת של.. נוּ.. שוּ אֶסְ'מוֹ.. אה בודהה! -

When the student is ready, the teacher will appear.

בתרגום חופשי, "כשהתלמיד מוכן, המורה מופיע" (יש הטוענים אגב, שמקור האימרה בכלל בתֵּאוֹסוֹפְיָה).

מסתמן שתלמידתכם הנאמנה לא מוכנה. עוד לא.

ומה שיותר מעניין בתחקיר שערכתי, הוא המשך האימרה (לכאורה) -

When the student is truly ready... The teacher will Disappear.

קרי, "כאשר התלמיד באמת מוכן... המורה יעלם".

טוב זה ממש למתקדמים, שיודעים להתמודד עם אבל בצורה טובה ומיטיבה (אם יש כזה דבר).


לאחרונה אני שומעת בריפיט את השיר הזה.

הוא מבטא את שאני מאחלת לעצמי להצליח לעשות, וגם לכם - to hold on to happiness..



195 views

@2020 כל הזכויות שמורות לטלי ארבל

אין להעתיק תוכן ו/או תמונות ללא אישור