Search

ויוי בלאיש: תופר בלבן, מדפיס בצבע וחולם להתמסר לציור

פורסם במקור במגזין Fashion Israel בתאריך 14.05.2021
ויוי (ויקטור) בלאיש. צילום: שלי פדן-לורבר

בסוף שנות ה-90 הוא מגיע לבית האופנה רוברטו קוואלי לשבועיים התנסות, ונשאר ארבע שנים במהלכן הפך למעצב הראשי. בשנת 2000 משיק באיטליה ליין עצמאי נושא שמו שזוכה להכרה והצלחה בינלאומית, אך בשיא התהילה מחליט לחזור ארצה ושוקל בכלל לפרוש מעולם האופנה. הכמיהה? להתמסר לציור. התיישבתי עם המאסטר ויוי (ויקטור) בלאיש לשיחה אינטימית מעוררת השראה בפטיו היפיפה שמחוץ לאימפריית הבוהו שיק שלו ביפו.


"בקיץ הקרוב אהיה בן 53" הוא פותח ומספר, "אני יליד אשקלון, גדלתי בשכונה רגילה ופשוטה בדרום אשקלון, שום דבר fancy, מאוד מאוד רגיל, אך חלמתי כל חיי על משהו יצירתי, ידעתי שיש משהו שאני צריך לעשות עם הידיים שלי. משיכה טבעית לאופנה תמיד הייתה לי, סביר להניח שזה בא מאמא שלי. היא הייתה מאוד אופנתית, פאשניסטה היסטרית עד היום שלא מפחדת ולא מתנצלת, סטייל קוואלי כזה של שנות ה-70. לאבא שלי יש ידיים מדהימות, הוא איש טכני יצירתי, נהג להכין לנו תחפושות לפורים, משלב הרעיון עד הביצוע הכל היה הוא. אז זה הבית שגדלתי בו, עם עוד שלושה אחים. גדלתי בעצם בסביבה נשית, בין אמא ושתי אחיות ונמשכתי יותר לבובות שלהן, לבגדים, לתסרוקות, מפה זה מתחיל."


לובשת ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר

אירוויזיון היה ה-דבר בצעירותי, כל הדרמה והשואו של שנות ה 70. הכל מאוד לא מתנצל, כולם נורא שמחים, מעין אופוריה. בכלל גדלתי בתקופה בה לא מנסים להקטין אלא להיפך, להגדיל

מתי הבנת שתעסוק באופנה? או שזה בחר אותך?

"באיזשהו מקום תמיד ידעתי, אבל לא הייתי בטוח שזה מה שאני אעשה בסוף כי היו כל מיני גירויים באותה תקופה, ואני זוכר שהייתי צריך לקבל החלטות. נמשכתי לעולם של גרפיקה, נמשכתי לעולם של ציור, לעולם של פיסול. אבל משהו באופנה ובאטיטיוד אופנתי בעיקר משכו אותי. צרכתי אופנה ממגזינים או מצפייה באירוויזיון למשל. אירוויזיון היה ה-דבר בצעירותי, כל הדרמה והשואו של שנות ה-70. הכל מאוד לא מתנצל, כולם נורא שמחים, מעין אופוריה. בכלל גדלתי בתקופה בה לא מנסים להקטין אלא להיפך, להגדיל. היום יש מגמה כזו של לשיר "קטן", מתלבשים לא מדי צעקני, וזה ממש ההיפך ממה שהיה בזמנו."

עם ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר

בלאיש למד באורט אשקלון, בצבא שירת כחשמלאי והשלים את השירות בעיקר בשביל החברים. עם שחרורו הבין שכדי להגשים את עצמו יצירתית הוא צריך לצאת מאשקלון. אז הוא נסע לטיול הגדול שלו באוסטרליה, וכשחזר לארץ פשוט ידע שילך ללמוד בשנקר.

ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר

"ידעתי שיש בית-ספר שקוראים לו שנקר ושאני חייב להגיע אליו. מעבר לזה לא היה לי שום מושג מה זה, או מי לומד שם. כי תחשבי שאני באשקלון, מנותק מהמרכז ואני לא מכיר אף אחד שלמד בשנקר. מעולם גם לא פגשתי מישהו שעוסק במקצוע כמו עיצוב אופנה. זה לא כמו בימנו שהכל מאוד נגיש אונליין וברשתות החברתיות, ילדים יודעים הכל מגיל צעיר ואפשר פשוט ללמוד לצייר מהבית, לעשות לוחות השראה. אז נרשמתי לשנקר והתקבלתי, למדתי שם 4 שנים כיפיות. בנוסף עברתי לגור בתל-אביב וכל החיים השתנו לי למעשה בין לילה. על אף החששות והחרדות בהתחלה, הבנתי כבר מההתחלה שאני במקום טוב ונכון לי, הבנתי שיש לי מה להגיד ולהציע לעולם הזה. לרוב, סטודנטים במוסדות כאלה די סובלים במהלך שנות הלימודים, הכל מאוד תחרותי, מתמודדים עם ביקורות לא פשוטות באופן תדיר וזה נורא קשה. דווקא עבורי החוויה הייתה הפוכה, העבודות שהגשתי בלימודים כל כך נגעו לי ברגש שלא היה אכפת לי מה אומרים, הייתי כל כך שלם עם עצמי שהייתי משכנע את כולם שזה הדבר! הגעתי עם מטען מהילדות ולא הייתה לי את הבמה להגיד ולהראות את זה, פתאום בלימודים קיבלתי את הבמה. יש פרויקט שצריך לעשות, אם זה חולצה או חצאית, והנה רוצים לראות מה אתה יודע. זה היה נפלא עבורי. ידעתי כבר לצייר והייתי מאוד פתוח ועזרתי לסטודנטים, הגעתי עם בטחון ומלא אהבה לכולם. גם לא פחדתי שמישהו יותר טוב ממני, לא הייתי בתחרות."


עם ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר

העיניים שלי נישאו לג'ון גליאנו, אלכסנדר מקווין, ז'אן-פול גוטייה וקלוד מונטנה. לא התעניינתי באיב סאן לורן, ולנטינו וכל המעצבים שעושים קוטור מוקפד ויפה, לא אהבתי את זה. התחברתי למעצבים הבועטים יותר, הילדים הרעים, שלוקחים את הקלאסיקה ושוברים אותה, נותנים טוויסט יותר רוקיסטי/פנקיסטי

בעצם מיד עם סיום הלימודים בשנקר אתה מתחיל את הדרך המקצועית שלך כמעצב אופנה, נכון?

"בעצם מהרגע שמתחילים ללמוד בשנקר, במשך 4 שנים חושבים קדימה על הפרויקט גמר והכל מוביל ומתנקז לשם. במשך השנים האלה החלפתי אולי 7 פרויקטים ביני לבין עצמי. רציתי להפציץ בפרויקט הגמר שלי ולרגש. זו אגב גם התחושה שיש לי כשאני עושה תצוגה. אני רוצה שזה יגע באנשים באיזושהי דרך, לאו דווקא בפרסונות בתעשייה, אלא אנשים באופן כללי, שזה יגע בכולם ויתרגשו מהדבר. אתה עובד על כל החושים כל הזמן. זה צריך להיות חדש, שונה, זה צריך להיות אסתטי ויפה, זה צריך להיות קריא, ברור ולא מוזר מדי. אפילו ריח, בתצוגות שלי אני מפזר ריחות. פרויקט הגמר שלי בשנקר היה מוצלח מאוד. לאחריו פנתה אליה מורה שלי, הגב' תמרה יובל ג׳ונס, עם הצעה. תמרה היא אושיית אופנה ואחת הנשים הכי חשובות בארץ בתעשייה, היא האורים ותומים מבחינתי, ממנה שאבתי את ההשראות שלי ואני מעריך את הדרך שלה. תמרה עבדה אצל רוברטו קוואלי כמעצבת הראשית שלו. הנוכחות שלה הביאה את הליין שנקרא קוואלי, הזרעים הראשונים נזרעו על ידה – כל המנומר, המנוחש, הבוהמייני בשנות ה-70 זה תמרה יובל ג'ונס. כסטודנט לא הכרתי את רוברטו קוואלי, וכשבדקתי הוא נתפס בעיני כמעצב שעושה בגדים שבזמנו תפסתי כמוזרים, לא כל כך הבנתי את זה אז בתור סטודנט בשנות ה-90. העיניים שלי נישאו לג'ון גליאנו, אלכסנדר מקווין, ז'אן-פול גוטייה וקלוד מונטנה. לא התעניינתי באיב סאן לורן, ולנטינו וכל המעצבים שעושים קוטור מוקפד ויפה, לא אהבתי את זה. התחברתי למעצבים הבועטים יותר, הילדים הרעים, שלוקחים את הקלאסיקה ושוברים אותה, נותנים טוויסט יותר רוקיסטי/פנקיסטי."


ויוי בלאיש, קולקציית Sign Of The Times בשבוע האופנה קורנית ת"א. צילום: אורית פניני

"אם נחזור לפרויקט הגמר שלי, נסעתי להתחרות איתו בתחרות יוקרתית ובינלאומית באיטליה למעצבי אופנה צעירים שנקראה אז "מיטלמודה", (היום היא נקראת ITS ונערכת בחסות חברת דיזל). זכיתי במקום הראשון מתוך 50 סטודנטים מהעולם. תמרה יובל ג'ונס הציעה לי שאם אני כבר באיטליה שאסע גם לרוברטו קוואלי שצריך עזרה עם תצוגה והיא לא יכולה לנסוע, היא המליצה עליי. ככה התגלגלתי לרוברטו קוואלי לניסיון של שבועיים, זה היה די "על הדרך". אז אני מגיע לבית האופנה האיטלקי הזה ביום שבת כולי "לבוש", עכשיו אני לא טיפוס ש"מתלבש" ולא תראי אותי אף פעם מעונב, אני הכי הכי קז'ואל שיש. אני פוגש שם את אווה, אשתו של קוואלי, והיא מראה לי את הקולקציה. ואני, סטודנט מבוהל לבד באיטליה שלא מכיר את השפה, מסתכל על הבגדים ופשוט לא מבין. כל כך לא התחברתי לזה (בשלב זה תמרה כבר לא הייתה שם) וחשבתי לעצמי, אולי אני לא מבין כלום. את מכירה את זה? כי באופנה יש דבר כזה שאתה מושך את הגבולות, וכשהאופנה משתנה ולא לטעמך ואתה אומר "אולי זה הדבר הבא בעצם?". אבל אז אני מתעשת ואומר לעצמי, לא. אני אוהב את ג'ון גליאנו ולא את הדבר הזה. בצורה הזו תמיד בדקתי את עצמי. כשתמרה שאלה אותי מה אני חושב על הבגדים של קוואלי אמרתי לה בדיוק מה שאני חושב. היא הייתה לבושה כולה בשחור, בהלמוט לאנג, ובסטודיו כל הבגדים היו בפרינט לימונים, תפוזים. שאלתי אותה "את לובשת את הבגדים האלה?", היא ענתה "לא, זה לא הסגנון שלי". "יופי זה גם לא הסגנון שלי, אפשר להתחיל מפה" השבתי לה. ככה התחלתי שם."

לובשת ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר
לובשת ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר

נשארת ארבע שנים בקוואלי, הצלחת להתחבר באיזשהו שלב?

"זה היה תהליך מטורף בשנים הללו. התחברתי אליהם כאנשים קודם כל, הם היו לי משפחה. גרתי בבית שלהם, נסעתי איתם לעבוד בבוקר וחזרנו יחד הביתה בערב, יושבים סביב השולחן. בעיקר אני ואווה, רוברטו היה עסוק בדברים אחרים. אווה ואני היינו ממש צמודים, נהגנו לשבת סביב השולחן ולדבר על העתיד ואיך אני רואה את העתיד. מרוב שהייתי מבוהל אני חושב שלא הבנתי לגמרי שאני הופך להיות המעצב הראשי של בית האופנה קוואלי. בתפיסה שלי הגעתי רק לעזור. נחלתי הצלחה שם, אבל קל זה לא היה, כי לשנות תפיסה של אנשים מקובעים זה נורא נורא קשה."


זה בדיוק העולם שאני אוהב להיות בו, לערבב בין הקז'ואל לקוטור. זה הבאלנס האולטימטיבי מבחינתי. אז גם יש לך אפשרות לשחק בין האלמנטים, לשבור באופנה, כמו שאנחנו אוהבים. לקחת משהו גבוה ולהוריד אותו. זה עושה את הקצר, וקונטרסט זה הדבר שאני הכי אוהב
לובשת ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר

אבל הלימונים נשארו.

"נכון. הלימונים נשארו, והנמרים נשארו. החלטתי להשאיר את זה, לא הייתה לי כוונה לשנות ברמה הזאת. אבל רציתי לשנות את החומרים, את הצורות ואת הצלליות, רציתי להכניס שמלות. היו בעצם רק מכנסיים – ג'ינסים, טי-שירטים מודפסים ותיקים מודפסים, וגם בגדי עור. הכל ג'ינסי וסטרצ'י כזה. אז הדבר הראשון שביקשתי לעשות זה שמלה, כי אני אוהב לעשות שמלות. נתקלתי בהתנגדות בהתחלה, אווה אמרה "אין לנו לקוחות שקונות שמלות", אז הצעתי שאולי הסיבה לכך היא כי פשוט אין שם שמלות?! הצעתי שאת אותם הדפסים מוכרים נדפיס על משי סטן, אמרתי לה "תתני לי לעשות איזה קומבניזון או משהו כזה באלכסון, קטן חמוד, ונראה משם", ככה זה התחיל. אז הכנסנו באמת שמלות לליין וזו הייתה הצלחה. מאותו הרגע עשיתי בעיקר שמלות. כך בית האופנה קיבל את הטוויסט הזה, זה נשאר מצד אחד ג'ינס ומהצד השני השמלות. זה בדיוק העולם שאני אוהב להיות בו, לערבב בין הקז'ואל לקוטור. זה הבאלנס האולטימטיבי מבחינתי. אז גם יש לך אפשרות לשחק בין האלמנטים, לשבור באופנה, כמו שאנחנו אוהבים. לקחת משהו גבוה ולהוריד אותו. זה עושה את הקצר, וקונטרסט זה הדבר שאני הכי אוהב. בקיצור, הצלחה הצלחה הצלחה ברוברטו קוואלי."

סטודיו ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר

בתוך ההצלחה הזו בחרת ללכת, כי רצית להיות בפרונט ועם מותג משלך?

"האמת היא שכן. משהו בתוכי רצה את זה כבר, הייתה לי תכנית ברורה בראש. תחשבי לא היו לי שם חברים, היה לי רק את רוברטו ואווה. באיזשהו שלב עברתי לבית משלי והחיים נסובו סביב עבודה-בית-עבודה, זהו. לא היה אינטרנט או רשתות חברתיות, פשוט נתק. הייתי חוזר עם בקבוק יין הביתה, מכין לעצמי ארוחת ערב וכותב ביומן. את כל הכעסים והמחשבות שלי הוצאתי על דפי היומן, כתבתי שם דברים כמו – אני רוצה שקוואלי יהיה מפורסם לפחות כמו דולצ'ה גבאנה ואז כולם ישאלו "איך קרה?" ויגיעו אלי, מאוד פשוט" הוא צוחק, "בהתחלה אלה היו המחשבות שליוו אותי. וזה באמת מה שקרה בסוף, קוואלי הפך מפורסם יותר. בשלב זה התחלתי לקבל פניות והצעות, אז ביקשתי מאווה ורוברטו שהם יהיו אלה שיעמדו מאחורי עם הקמת מותג משלי, רציתי שזה יהיה הם. אמרתי לאווה, "אני אוהבת אתכם אנחנו משפחה ואת יודעת שאני רוצה לעשות משהו שלי אז אני נותן לכם זכות ראשונים, ואם אתם מעוניינים אני אתכם לכל החיים. ואם לא גם אבין, אבל אני חייב להתקדם" כי מיציתי באיזשהו מקום את מה שעשיתי שם. אווה אמרה לי כן כן כן ומשכה אותי, שנה חיכיתי שם שיגידו לי את ה"כן" הזה. כשראיתי שזה לא קורה אמרתי לה "טוב ממי ביי". בשלב זה היו כבר כמה שרצו אותי."


לאן אתה בעצם הולך אחרי קוואלי? "אנחנו מדברים על שנת 2000 באיטליה ואני חובר לשותף עסקי שהוא יצרן בגדים גדול מאוד באיטליה שייצר למעצבים כמו אנטוניו מרס, אנטוניו בררדי, והוא רצה גם אותי בקבוצה שלו. יחד אנחנו משיקים באיטליה מותג שנקרא 'ויקטור בלאיש' כאשר הסגנון הוא פְּרֶט אָ פּוֹרְטֶה, כמו שאני אוהב. הקולקציה הראשונה שעשיתי כולה בשחור הייתה 'בעייתית' מבחינת השותף שלי, הוא לקח אותי הרי בגלל הלימונים, המנומרים והנחשים שעשיתי בקוואלי והוא לא הבין שזה לא אני. לקחתי את הקולקציה השחורה לפאנק, הרמתי את המותן למעלה, הצרתי למטה. הכל היה סבנטיז והפכתי את זה לאייטינג, זה בלט מאוד בשבוע האופנה במילאנו, כתבו שזו התצוגה הכי חדשנית שהייתה באותה עונה (מתוך 200 תצוגות). בשלב הזה אני עובר לגור בבולוניה, קרוב למפעל בו ייצרנו. עשיתי ארבע תצוגות בועטות עם הליין הזה. בתקופה זו אני בן צעיר בן 33 עם רעב מטורף להצליח, עם מעט פרקטיקה אבל לא הבנתי את הפן המסחרי ולא התחשבתי למשל בגוף הנשי לגווניו. הבגדים התאימו רק לצעירות, כשהקהל האמיתי בסופו של דבר לא צעיר אלא הלקוחות שלך הן בנות 40/50 שיכולות להרשות לעצמן את הבגדים היקרים האלה. ועדין, הקולקציה זכתה להצלחה מסחררת ונמכרה בחנויות הכי נחשבות בעולם.

אבל אז מתחילות בעיות וחוסר התאמה עם השותף שלי. הוא מלחיץ ולא מבין את מה שאני עושה. לא היה לו את הזמן לחכות "שזה יקרה" למותג, הוא רצה הרי שנעשה "כמו קוואלי". אמרתי לו שאני לא אעשה קוואלי בחיים, אני לא לוקח את הסוס שלו. אגב כשהלכתי מקוואלי הם (רוברטו ואווה) כבר לא דיברו איתי, הם פחדו "שאקח להם". וכשראו את הקולקציה השחורה שלי נרגעו. אני לא לוקח. מאז חזרנו ליחסים טובים ומפרגנים כמובן. אווה הייתה בארץ לא מזמן ונפגשנו, כולנו כבר במקום אחר והם חברים שלי."


לובשת ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר

כולם סביבי לא הבינו מה אני עושה, כי בשלב הזה אני מפורסם במילאנו ומופיע בכל העיתונים, הייתה לי פריסה גדולה בכל איטליה. אך הייתי נחוש, אני לא רוצה אופנה. ובשנת 2006 אני מקפל את הפקלאות, מזמין מכולה, מוצא לי דירה ביפו וחוזר הביתה
סטודיו ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר

בתוך השבר עם השותף האיטלקי קיבלת את ההחלטה לחזור לארץ?

"החלטנו לגמור את הסיפור ולהפסיק את השותפות, זה לא עובד והכל בסדר. בשלב הזה אני כבר אחרי הרבה תצוגות, וממש סימנתי הרבה V כאלה שרציתי כבר לחזור לארץ, ולהפסיק לעשות אופנה למען האמת. Enough is enough, די אני לא יכול לסבול יותר לא בדים, לא סמרטוטים. אני לא רוצה להיות בקשר עם אנשי אופנה. יש המון צביעות בעולם הזה, חוויתי דברים לא נעימים, וככל שאתה יותר למעלה זה מחמיר. הכל הרגיש לי מזויף והמאפיה באיטליה שולטת גם באופנה. לא אהבתי את דרך ההתנהלות שם, כל כך לא נקי. ואני באתי נקי, כולי אהבה לעולם ורק רוצה לתת. החלטתי שמספיק והגיע הזמן לשחרר, הרגשתי שאני מלכלכך את הנשמה. כולם סביבי לא הבינו מה אני עושה, כי בשלב הזה אני מפורסם במילאנו ומופיע בכל העיתונים, הייתה לי פריסה גדולה בכל איטליה. אך הייתי נחוש, אני לא רוצה אופנה. ובשנת 2006 אני מקפל את הפקלאות, מזמין מכולה, מוצא לי דירה ביפו וחוזר הביתה."


חזרתי לארץ ובמשך שנתיים לא עשיתי כלום. ישבתי וחשבתי מה אני רוצה לעשות. לא פשוט היה לחזור אחרי כל הרעש ומה שעשיתי באיטליה, פתאום שקט

אז אתה חוזר לארץ והופך להיות מעצב שמלות כלה? "לא בדיוק. חזרתי לארץ ובמשך שנתיים לא עשיתי כלום, ישבתי וחשבתי מה אני רוצה לעשות. לא פשוט היה לחזור אחרי כל הרעש ומה שעשיתי באיטליה, פתאום שקט. לקח לי קצת זמן לטפל בעצמי, להחזיר עצמי שניה לארץ ולהיות ישראלי מחדש. זה קשה, לא הכרתי כלום אחרי 12 שנה בחו"ל, הייתי צריך להיזכר איך זה להיות תל-אביבי שוב. בשלב הזה הבנתי שאופנה נגמר מבחינתי, ואני רוצה עכשיו ללכת לאומנות, ציור או פיסול. אומנות שקשורה לאופנה, אבל לא בגדים לאנשים.

במהלך השנתיים האלה היה לי שיתוף פעולה אחד עם רוני בר, פשוט נדלקתי עליה ועל מה שהיא עושה, ואמרתי יאללה נעשה משהו ספורטיבי קטן שנורא הצליח. אבל חזרתי והשתבללתי. ואז מלאני פרס פנתה אלי שאעצב לה שמלת כלה לחתונה שלה והסכמתי. לא היה לי פה כלום, אז מצאתי תופרת. שלפתי שמלה שלי שעשיתי באיטליה ב-2003, מלאני מדדה אותה ושנינו אהבנו, נתתי לה תרגום מעודכן והפכתי אותה לשמלת כלה. מאותו רגע המקצוע הזה של עיצוב שמלות כלה בחר אותי. התחלתי לקבל פניות בלי סוף, בהתחלה רק מחוג המכרים שלי, ולאט לאט המעגל התרחב. פתחתי סטודיו קטן לעיצוב שמלות כלה, וזה הלך וגדל."

סטודיו ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר

אתה אוהב את שמלות הכלה שבחרו בך?

"את המקום שאני עובד בו אני אוהב כי אני לא רואה שאני מתעסק בעולם של שמלות כלה, אני יותר רואה את זה כעולם האופנה. זה בוהמייני, יש לזה feel אחר, אומנם זה בלבן אבל אפשר ללבוש את השמלות שלי לכל מאורע אם תורידי את האבנים והקישוטים."


מאז ומתמיד אני עובד רק עם חומרים טבעיים, לא סינטטיים. אני בעצם עובד אך ורק במשי, מאז שהייתי סטודנט וגם ברוברטו קוואלי וגם פה. משהו במשי מאפשר לי את הכל, כמו תבלין טוב. אני כבר מכיר אותו כל כך טוב, יש המון סוגים של משי ולכל סוג יש את התפקיד שלו בבגד. יש את זה שרוצה להיות שקוף וליפול, יש את זה שרוצה להתנפנף
ויוי בלאיש, קולקציית Sign Of The Times בשבוע האופנה קורנית ת"א. צילום: אורית פניני

עם איזה חומרים אתה עובד? "מאז ומתמיד אני עובד רק עם חומרים טבעיים, לא סינטטיים. אני בעצם עובד אך ורק במשי, מאז שהייתי סטודנט, גם בקוואלי וגם פה. רצים פה גלילים של משי בסטודיו וזה חומר יקר. משהו במשי מאפשר לי את הכל, כמו תבלין טוב ואני כבר מכיר אותו כל כך. יש המון סוגים של משי ולכל סוג יש את התפקיד שלו בבגד. יש את זה שרוצה להיות שקוף וליפול, יש את זה שרוצה להתנפנף. אין אצלי הצמדות לגוף, פחות לייקרות אני לא משתמש בבדים שהם אלסטיים. אני גוזר את הבד בצורה כזו שהבד יפול וינזל על הגוף כמו שמן שנשפך, זה הצמוד שלי. ואם מצמידים אז מצמידים עם לנז'רי מתחת ולא עם הבגד."

הקולקציה הבוהמיינית המשובחת Sign Of The Times, איתה בלאיש חתם בקול תרועה גדול את שבוע האופנה קורנית באביב האחרון, עשויה גם רובה משי."

לובשת ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר

בתצוגה הזו חזרתי לעצמי, "סימנים של הזמן" זה משהו שאני אוהב בבגדים שלי באופן כללי. כשאני תופר בגד אני נותן לו כביסה וריכוך שייראה קצת ישן, זה חלק חשוב בעבודה שלי. שהבגד ינשום וירגיש שהוא עם נשמה כבר, הוא לא בגד חדש. כל כביסה גורמת לבד להיות יותר ויותר נעים והבד נופל יפה יותר. המשי מאפשר לי את זה

תספר לי על הקולקציה האחרונה ושיתוף הפעולה עם קורנית, וכמה זמן היה לך להתכונן אליה?

"קולקציית Sign Of The Times נוצרה במהירות מטורפת, שלא הבנתי בכלל מה קורה. באיזשהו מקום אני מרגיש שאלוהים עזר לי פה, באמת. היזם מוטי רייף החליט שעושים תצוגה, מציע לי להשתתף ואני בספורטיביות מסכים, רק שאז הבנתי שיש לי רק שלושה שבועות להרים את זה! בהתחלה ממש לא האמנתי שזה יקרה, אבל איכשהו זה קרה. השתמשתי בכל הגזרות שכבר יש לי, לא עשיתי שום דבר חדש, הפכתי אותן ל flat והכרתי מעצבת גרפית שתוכל לעשות הדפסים שאני מרגיש נוח איתם בשביל לספר איזשהו סיפור. בתצוגה הזו חזרתי לעצמי, "סימנים של הזמן" זה משהו שאני אוהב בבגדים שלי באופן כללי. כשאני תופר בגד אני נותן לו כביסה וריכוך שייראה קצת ישן, זה חלק חשוב בעבודה שלי. שהבגד ינשום וירגיש שהוא עם נשמה כבר, הוא לא בגד חדש. כל כביסה גורמת לבד להיות יותר ויותר נעים והבד נופל יפה יותר. המשי מאפשר לי את זה, הוא אורגני זה חלבון וזה הכי טבעי בעולם. ההשראה לקולקציה הייתה טיול בשוק הפשפשים, כשאני מטייל שם אני אוהב את הכרית ההיא מתוניס, את החולצה עם הרקמה הרומנית, או כלי קרמיקה. לקחתי את כל האלמנטים הדקורטיביים האלה כי ידעתי שצריך משהו דקורטיבי בעבור ההדפסים. ורציתי גם להיכנס לתוך הגיזרה, לא הדפסתי בדים ואז גזרתי ותפרתי, אלא הדפסתי את הצורה של הבגד בכיוון שלו על הבד ובתוך הצורה עשיתי ציורים. זאת אומרת לא גוזרים איפה שיש הדפס, אלא הכל הותאם מראש לגיזרה."

ויוי בלאיש, קולקציית Sign Of The Times בשבוע האופנה קורנית ת"א. צילום: עידו לביא
ויוי בלאיש, קולקציית Sign Of The Times בשבוע האופנה קורנית ת"א. צילום: עידו לביא

אז מבחינתך הדפסה דיגיטלית יכולה להוות תחליף ראוי לעבודת-יד מסורתית כדוגמת רקמה?

"זה החזיר אותי דווקא לתקופת קוואלי שהכל שם זה הדפסים ומבחינתי זו הייתה סגירת מעגל מטורפת. זו טכניקה מטורפת שלא הכרתי בתצורה הזו, זה כמו מדפסת נייר רק שזה על בד, ועוד על משי. זה גאוני."

לובשת ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר

והחדשות הגדולות הן, שאני עובד על אתר אונליין שיפתח בקרוב. יהיו שם פריטים מכל הספקטרום, מהטישרט והפוטרים כמו שעשיתי בתצוגה, ועד שמלות ערב light שאפשר לעבור איתן מהיום לערב. זה משהו שאני מאוד אוהב, שאפשר ללבוש את הבגד מהבוקר עד הערב. אתר האונליין יהיה למעשה עוד עסק שיתווסף לליין הכלות
לובשת ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר

מה הלאה? אתה ממשיך בכלות או שקולקציות Ready To Wear יהיו הפוקוס הבא שלך? "מאוד קשה לספר סיפור בלבן. לפני קורונה עשיתי תצוגה של כלות בנור ביפו ושם סיפרתי סיפור, אבל זה די קשה כי לבן הוא לבן, זה כל כך ברור ואין הרבה לאן ללכת. צבעים לעומת זאת מאפשרים ערוץ נוסף אחר לגמרי. אז אני ממשיך עכשיו עם ההדפסים והצבעים, הלקוחות שלי לא נותנות לי להפסיק עם זה, אין מצב הן נורא יכעסו עלי אם זה לא יקרה, כי הן רוצות את הבגדים האלה. הן לא רוצות להשכיר אלא רוצות שזה יהיה שלהן בארונן הפרטי. על זה אני עובד עכשיו, קניתי המון גלילי משי והם בהדפסה.


והחדשות הגדולות הן, שאני עובד על אתר אונליין שיפתח בקרוב. יהיו שם פריטים מכל הספקטרום, מהטישרט והפוטרים כמו שעשיתי בתצוגה, ועד שמלות ערב light שאפשר לעבור איתן מהיום לערב. זה משהו שאני מאוד אוהב, שאפשר ללבוש את הבגד מהבוקר עד הערב. אתר האונליין יהיה למעשה עוד עסק שיתווסף לליין הכלות."

לובשת ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר

אני רוצה להיות זה שעושה את השמלות המדהימות אבל down to earth, שמלות נוחות שאפשר לכווץ אותן ולדחוף לתוך התיק ואז לשלוף וללבוש. השמלות לא כאלה חשובות, צריך קצת להוריד מערך החשיבות של עולם האופנה. לכן אני רוצה לשפוך לתוך זה אהבה, ולשפוך לתוך זה הומור וקצת חוסר חשיבות ודרך זה לעשות את זה יפה מבלי לחשוב שהשמש זורחת לנו מהאחוריים

מה התרומה הייחודית שלך לאופנה הישראלית?

"וואו זו שאלה לא פשוטה, אני מרגיש שאני צריך רגע להתיישר על הכיסא וככה לדבר על עצמי גבוהה גבוהה. ועכשיו ברצינות, אני לגמרי עם רגליים על הקרקע. אני לא קונספטואלי ואין לי רעיונות בעננים אלא אני אדם מאוד פשוט מאוד ארצי, ואני חושב שזה בא לידי ביטוי גם בבגדים שאני עושה. ואני חושב שזה הדבר, אני פחות פומפוזי. בעולם האופנה הגדול הכל מאוד פומפוזי, יש הרבה ארגומנטים כאלה דרמטיים ובא לי להיות קצת יותר כמו שאני בחיים, כמו ללכת עם ג'ינס קרוע וטישרט. אני רוצה להיות זה שעושה את השמלות המדהימות אבל down to earth, שמלות נוחות שאפשר לכווץ אותן ולדחוף לתוך התיק ואז לשלוף וללבוש. השמלות לא כאלה חשובות, צריך קצת להוריד מערך החשיבות של עולם האופנה. לכן אני רוצה לשפוך לתוך זה אהבה, ולשפוך לתוך זה הומור וקצת חוסר חשיבות ודרך זה לעשות את זה יפה מבלי לחשוב שהשמש זורחת לנו מהאחוריים."

ויוי בלאיש, קולקציית Sign Of The Times בשבוע האופנה קורנית ת"א. צילום: יח"צ

עלו אצלי המחשבות איך אני הופך את כל זה לסטודיו לציור אחרי קורונה. רציתי עוד פעם לברוח" הוא מחייך רחב, "לא כי אני לא אוהב את מה שאני עושה, אלא כי יש עוד דברים שאני רוצה לעשות, ולצייר זה לא משהו שקורה על הדרך. ציור זה עולם, צריך לצלול לתוך זה, למצוא את עצמך בתוך הציור
לובשת ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר

איך שנת קורונה עברה עלייך? "מצאתי לי סוף סוף זמן לנוח זה היה נורא כיף. אין לנו ילדים, אז בילינו בבית או בגינה בחצר. אז הייתי גנן לפרקים, ואז משהו אחר. ובעיקר בעיקר ציירתי במשך שנה שלמה. עלו אצלי המחשבות איך אני הופך את כל זה לסטודיו לציור אחרי קורונה. רציתי עוד פעם לברוח" הוא מחייך רחב, "לא כי אני לא אוהב את מה שאני עושה, אלא כי יש עוד דברים שאני רוצה לעשות, ולצייר זה לא משהו שקורה על הדרך. ציור זה עולם, צריך לצלול לתוך זה, למצוא את עצמך בתוך הציור. זה לא רק טכני, אלא מה אני בתוך הציור? איפה היד שלי?"


אתה בטח עוד תעשה את זה, תתמסר לציור, כי זה בוער בך. "בטוח, ואני כבר עושה את זה."

ויוי בלאיש, צילום: שלי פדן-לורבר


4 views0 comments