Search

המלאכים של מאוריסיו פולצ'ק

פורסם במקור במגזין Fashion Israel בתאריך 24.03.2021
מאוריסיו פולצ'ק, תצוגה גברים ממוחזרת ראשונה בשבוע האופנה ת"א. צילום: קורן לוי

דווקא הבית החרדי בו גדל בברזיל סיפק כר תרבותי פורה שלימים אפשר לו להפוך את התשוקה למקצוע. הוא מעצב, מאייר ומרצה, שמקדיש את מלוא העשייה שלו לקיימות ולבגדים ממוחזרים ייחודיים. ראיון אינטימי עם מאוריסיו פולצ'ק, מעצב אופנת גברים ומרצה בקורס לקיימות במרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצו חיפה.
מאוריסיו פולצ׳ק, על סט הצילומים לקולקצית ג׳וקר.

"אני בן הרבה, בן 50" פותח מאוריסיו פולצ׳ק ומספר על עצמו, "גר בפלורנטין ממש מול החנות, זה כיף ופרקטי. אני נמצא בזוגיות כבר עשור, שזה המון במונחי הקהילה. בזמני כשיצאתי מהארון לא היו לי דוגמאות של זוגיות בריאה שיכולתי להגיד, הנה ככה אני רוצה. להיפך, אני בא מעידן האיידס, איבדתי כ-70% מהחברים שלי למגפה הזו מה שהרגיש כאילו אלוהים מעניש במחלה. הסתכלתי על הכל במשקפיים של "אלוהים מעניש", התקשיתי להשתחרר מזה. לצאת בתקופה ההיא מהארון, ועוד למישהו כמוני שמגיע ממשפחה חרדית, היה לא פשוט."

פולצ'ק גדל בברזיל בקהילה יהודית חרדית. יש לו אח אחד ביולוגי ושלושה אחים נוספים מנישואים שניים של הוריו. "אני ואחותי שחיה בארץ (בתו של הבעל של אמא) היא המשפחה הכי קרובה שלי, הרבה יותר מאחי הביולוגי. אני לא חושב שיכולתי לשרוד בארץ אם היא לא הייתה פה עבורי, כשהגעתי לכאן לא ידעתי ולא הכרתי כלום. יש לי משפחה מורחבת נוספת בבני ברק, אבל הם לא רואים בי דוגמא טובה ואנחנו לא בקשר, זה חבל. אבל כבר קיבלתי את המצב."


הבנתי שיש חיים שלמים בחוץ ואני לא משתתף בהם
מאוריסיו פולצ׳ק, על סט הצילומים לקולקצית ג׳וקר.

איך היה לגדול כילד חרדי בברזיל? "אמא הייתה היחידה בקהילה החרדית שלנו בברזיל שהתגרשה, וזה היה לא פשוט בכלל. הקהילה לא קיבלה את זה, בלשון המעטה, גם האחים שלה ניתקו מגע. אז מגיל קטן לראות את מה שאמא שלי עברה מאוד השפיע עלי. גדלתי בסביבה שהיא אנטי ומלאת שנאה לכל מי ששונה או בוחר אחרת, וזה גרם לי לראות את הדת בצורה שלילית. כילד שלחו אותי לפעמים הביתה מבית הספר כי הגעתי עם חורים במכנסיים.

צריך להבין שמדובר בשנות ה-70/80 בקהילה חרדית סגורה, וזה נתפס בעיניהם כחמור מאוד. מבחינתי בשנות ה-80 כשהפאנק התחיל רק רציתי להתבטא ולהתלבש ככה, וכבר כילד נזרקו לעברי קריאות כמו "מה אתה הומלס?", אבל הפאנק היה השנורקל שלי ומשם הייתי מקבל את האוויר, בכל מקום אחר היה חנוק לי מאוד.

הבנתי שיש חיים שלמים בחוץ ואני לא משתתף בהם. בכל פעם שראיתי איזושהי להקה או זמרת, הבגדים וכל המסביב התחילו מאוד לפתות אותי, הבנתי שזה מה שאני רוצה! ולא להסתובב עם פאות ולהתפלל כל היום."


איך בעצם נחשפת לחיים שבחוץ כשגדלת בבית חרדי? "לרוב המשפחות בקהילה לא הייתה טלוויזיה, אבל המשפחה שלי הייתה תמיד קצת פחות חרדית, והייתה טלוויזיה בבית. אומנם הלכתי לישיבה, אבל לא היו לי פאות ולא לבשתי רק שחור. בכל יום ראשון אמא שלי לקחה אותי לתיאטרון העירוני, זה היה הדבר שלנו, ראינו שם בלט או אופרה או תזמורת.

"אוהב לא אוהב אתה חייב להכיר את זה, גם אם אחר כך תחליט שזה לא בשבילך" היה המוטו של אמא שלי, היה חשוב לה שאראה ואבין את היצירות האלה. היום אגב אני מבין כמה זה היה חשוב להתפתחות שלי, היצירתית והמקצועית. כעבור שנים זכיתי להחזיר לה מה שנקרא, כשהגיעה לבקר אותי בניו יורק לקחתי אותה למטרופולין האופרה.

בזכות אמי למדתי להעריך יצירות תרבותיות, את הטכניקה וההשקעה שנכנסים שם, את המשמעת. גם למדתי לנגן בפסנתר כי אימי אמרה "אני לא מתה עד שאחד הילדים שלי מנגן בפסנתר", ונתתי לה את זה. אז בהרבה מובנים היינו בית חרדי "מעודן" יותר. ועדיין, רציתי יותר מזה כי מבחינתי זה היה מאוד סגור."


מאוריסיו פולצ׳ק, על סט הצילומים לקולקצית ג׳וקר.

הבנתי שגם אני יכול לקחת את הקלאסיקה, להבין את התרבות וכל מה שהוא איכותי אבל לשנות את זה לטובתי, לדרך שלי. התובנה הזו הייתה תחילת המחשבה שלי על אופנה
מאוריסיו פולצ׳ק, קולקציית ג׳וקר.

היה אירוע מכונן אחד שאתה זוכר במיוחד? "נכחתי באירוע שעשה מהפכה בראש שלי. זה אירוע שמתקיים עד היום בברזיל ונקרא "Rock In Rio", פסטיבל ענק באצטדיון עם 500,000 איש שאיגד הופעות רוק מכל העולם, כולם היו באים, גם הענקים ביותר כמו בון ג'ובי, בוב דילן, יוריטמיקס. באחת הפעמים שלי בפסטיבל הגיעה אמנית שמעולם לא שמעתי עליה – נינה האגן (Nina Hagen), זמרת אופרה שהפכה למוזיקאית פאנק, רוקיסטית.

כשראיתי ושמעתי אותה שרה הבנתי שזו מישהי שיש לה טכניקה ווקאלית פנומנאלית ובחרה ללכת לניגוד המוחלט, לכאורה. זה הדליק אצלי משהו, הבנתי שגם אני יכול לקחת את הקלאסיקה, להבין את התרבות וכל מה שהוא איכותי אבל לשנות את זה לטובתי, לדרך שלי. התובנה הזו הייתה תחילת המחשבה שלי על אופנה.

באופנת גברים כל מה שראיתי בצעירותי היה חליפות על חליפות, מאוד משעמם. לא הבנתי למה לא לוקחים את החליפה או החולצה הפורמאלית ועושים עליהם טוויסט, זה מה שהיה חסר לי."


הדת אולי לא נשארה איתי, אבל הציונות כן. ראיתי בציונות the great target ורציתי לחיות פה. זה הניע אותי בגיל 17 להגיע לארץ ולעשות מבחן קבלה בשנקר

מדוע דווקא בגדים, אופנה? "תמיד ציירתי, אמא שלי חשבה שאני אילם כי התחלתי לצייר לפני שהתחלתי לדבר. כל דבר שראיתי ציירתי, ורציתי לעסוק במשהו שסובב סביב זה. אז הרב אמר "אתה תהיה סויפר", כלומר אני אכתוב ספרי תורה, וחשבתי לעצמי – זהו? לא יכול להיות שאלוהים נתן לי את הכישרון הזה כדי לכתוב ספרים שמישהו אחר בעצם כתב? לצייר את האותיות וזהו? לא הרגיש לי הגיוני שבזה יסתכם הייעוד שלי ודי תסכל אותי שזה מה שמחכה לי.

אז המשכתי להתעקש ולבדוק מה אוכל לעשות חוץ מלצייר ספרי תורה, ואמרו לי שאני צריך ללכת לתחום הפרסום, שם מי שיוצר את הקריאייטיב לפרסומות מצייר את הכל. אה יש ציור? אני רוצה! אז הלכתי ללמוד פרסום באוניברסיטה בברזיל, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא זה.

ודווקא בשלב הזה התחלתי לחשוב על אופנה, ועל אופנה כמקצוע. לפני כן משום מה, ובטח לפי הסביבה בה גדלתי, לא ראיתי את זה כמקצוע של ממש. אבל הבנתי שזו כן אפשרות והחלטתי שאם כבר אני רוצה לעשות את זה בישראל. בברזיל למדתי בבית ספר דתי ציוני, אז הדת אולי לא נשארה איתי, אבל הציונות כן. ראיתי בציונות the great target ורציתי לחיות פה. זה הניע אותי בגיל 17 להגיע לארץ ולעשות מבחן קבלה בשנקר."

מאוריסיו פולצ׳ק, על סט הצילומים לקולקצית ג׳וקר.

אתה בחיים לא תוכל להיות מעצב אופנה

בשנקר גם גילית שאתה עיוור צבעים נכון? "כן זה סיפור מטורף. עברתי את כל הבחינות המקדימות בשנקר ולא ברור בדיוק למה, אבל מנהלת המחלקה שם החליטה שאני צריך לעשות מבדק עיוורון צבעים. פעם ראשונה שבכלל שמעתי על זה, ופתאום אני מגלה שאני עיוור צבעים. "אתה בחיים לא תוכל להיות מעצב אופנה" היא הצהירה וזה די שבר אותי, העולם שלי התערער. אך כמובן שיש לי מלאכים ששומרים עלי, אני מאוד מאמין בזה, והחלטתי להישאר בארץ ולקחת קורס לתיירים במסגרת לימודי מדעי המדינה ומזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב.

חשבתי לעצמי, טוב נו אז אהיה דיפלומט ואביא את השלום למזרח התיכון. במהלך הלימודים לקחתי קורס ציור כבחירה, המורה שלי די מהר שאלה מדוע אני לומד את המסלול הזה? אז סיפרתי לה והיא אמרה "מה פתאום איזה אבסורד! אין קשר. אתה חייב ללמוד אופנה בארה"ב, שם אין את האפליה הזו". הקשבתי לה. ממש לפני מלחמת המפרץ כשאני בן 19 הגשתי מועמדות למספר אוניברסיטאות ובתי ספר לאופנה בארה"ב, כשבתוך תוכי לא באמת האמנתי שאתקבל ואעבור לשם. במהלך מלחמת המפרץ לא הצלחנו לקבל דואר במשך זמן ארוך, אבל אחרי המלחמה קיבלתי מכתב חוזר מכל המוסדות שהגשתי אליהן מועמדות, התקבלתי לכולן.

אוי שיט לא הייתי מוכן לשלב הזה, אז התקשרתי לאמא וסיפרתי לה "אם אתה באמת רוצה את זה נעזור לך" אמרה. בחרתי ללמוד באוניברסיטת פילדלפיה, לימודי עיצוב ואיור אופנה. אלו היו 4 שנים מדהימות בחיי, סיימתי שם בשנת 1994. רציתי להראות לכולם שהיה שווה להשקיע בי אז הייתי טוב ממש, ונתתי לאמא את הציונים שהיא רצתה. עם סיום הלימודים התחלתי לעבוד בניו יורק אבל זה היה קשה, ובאיזשהו שלב חזרתי לברזיל כי קיבלתי הצעת עבודה מפתה לעבוד שם במותג דנים לגברים שהוא מוכר ומצליח מאוד, נקרא Forum. חשוב לציין שעד לשלב הזה לא ידעתי שאני אוהב ומעדיף לעצב בגדי גברים, כי כל מה שעשיתי עד אז היה לעצב לנשים. ופתאום הפכתי להיות מעצב לגברים, מאוד התחברתי לעולם הזה והבנתי שאני יכול גם לעצב לעצמי ואני הקהל. עבדתי בהרבה חברות אופנה מאוד גדולות בברזיל, לשם השוואה קסטרו ורנואר נחשבים קטנים, מדובר על המון דגמים והמון אחריות. גם הייתי אחראי על רוב הפריטים שיועדו למסלול בשבוע האופנה סאו פאולו."

מאוריסיו פולצ׳ק, על סט הצילומים לקולקצית ג׳וקר.

בפעמים שהלכתי למפעלים בברזיל לעשות שטיפות לג'ינסים ראיתי במו עיניי במה זה כרוך. הפרוצדורה מתרחשת בדרך כלל על יד נהר, וכל הג'יפה תרתי משמע נשפכת לנהר

אני מבינה שבשלב הזה כל עניין הקיימות והמחזור התחיל להעסיק אותך? "כן. בפעמים שהלכתי למפעלים בברזיל לעשות שטיפות לג'ינסים ראיתי במו עיניי במה זה כרוך. הפרוצדורה מתרחשת בדרך כלל על יד נהר, וכל הג'יפה תרתי משמע נשפכת לנהר. זה לא כחול של ג'ינס או מה שמצפים לראות, אלא זה הרבה קצף וזוהמה ודגים צפים. זה עשה לי לא טוב.

בכל פעם שיצאתי משם וראיתי את הנהר אמרתי לעצמי "oh my god גם אני תרמתי לזה הרגע, אני חלק מהתעשייה הזו". החלטתי שם שיום אחד כשאהיה עצמאי אעשה משהו. מה? אני לא יודע, כי לא הבנתי איך אני כאדם אחד קטן יכול להשפיע במשהו, ועוד אל מול תעשייה ענקית שכזו."

מאוריסיו פולצ'ק, תצוגה גברים ממוחזרת ראשונה בשבוע האופנה ת"א. צילום: קורן לוי

אני רוצה שיהיה ברור שלא התחלתי לעשות מיחזור ממקום של "בוא נשנה את העולם", אלא מתוך צורך אמיתי – אני צריך לעשות עכשיו קולקציה ואין לי בד

בדצמבר 2002 פולצ'ק פתח את מותג בגדי הגברים שלו מבלי שבאמת רצה או תכנן זאת. "קיבלתי שיחה ממארגן בשבוע האופנה סאו פאולו שמישהו עזב והציע לי להציג במקומו. הוא שאל אם אהיה מוכן? אמרתי ברור. לא היה כלום ושום דבר, אבל הבנתי שזו הזדמנות חד-פעמית ואין סיכוי שאני מסרב. היה לי חודש בלבד לייצר קולקציה ולא היה לי אפילו שולחן עבודה משלי.

צריך להבין שבדצמבר לפני קריסמס בברזיל כבר אין עם מי לדבר עד הקרנבל בפברואר, לא ספקים ולא חומרים. גם לא היה לי כסף. אז התחלתי לגזור דברים על הריצפה במטבח של אמא, תוך כדי שהיא והטבחית עובדות ואני בין הרגליים שלהן. וב'דברים' אני מתכוון לכל מה שמצאתי בבית, אם זו מפת שולחן לשבת שלקחתי ללא רשות, אם זו מגבת, ווילונות, כל טקסטיל ששמתי עליו יד כי פשוט לא הייתה לי ברירה.

אז אני רוצה שיהיה ברור שלא התחלתי לעשות מיחזור ממקום של "בוא נשנה את העולם", אלא מתוך צורך אמיתי – אני צריך לעשות עכשיו קולקציה ואין לי בד. ההבנה שאני "ממחזר" הגיעה אחר כך, גם מפידבקים שקיבלתי מהסביבה שאני עושה משהו מאוד מעניין. הבנתי שהנה עליתי על משהו ייחודי פלוס מצאתי את הדרך שלי לתרום, או יותר נכון לא לקחת חלק בתהליכים שאני מתנגד להם.

כשפתחתי את החנות שלי בברזיל ב 2003 נושא המיחזור כבר התחיל לתפוס נפח בעשייה שלי, ובכל קולקציה. זה מה שאני מספר לסטודנטים שלי ואני קורא לו "Happy accidents", זה בדיוק מה שקרה לי. לפעמים משהו שלא היה בתכנון מתברר כדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לנו."

מאוריסיו פולצ׳ק, על סט הצילומים לקולקצית ג׳וקר.

איך הקולגות הגיבו באותה תקופה כשהתחלת עם המיחזור?

"בשנת 2013 כשזה תפס חלק גדול בעשיה שלי, אנשים לא ראו מיחזור בעיניים טובות. אם לסכם את התגובות הן לרוב נסובו סביב "איכס מישהו כבר השתמש בזה?" או "מיחזור זה פאסה". ואני חייב לומר בכנות, שגם בשיחות שלי עם עצמי הרגשתי עדיין שאני רק אדם אחד שלא באמת יכול להשפיע על התעשייה, ושאני עושה את זה רק בשביל האגו שלי אז על מי אני עובד? זה שאני לוקח כמה בגדים ומשפצר זה לא מה שיציל את העולם. המחשבות האלה הכניסו אותי למקום מאוד לא טוב. והרגשתי שכל זה סתמי."


מאוריסיו פולצ׳ק, על סט הצילומים לג׳וקר. צילום: דביר להר

ובכל זאת המשכת בשלך, מה היה הדרייב? "אני מאמין וסומך על האינסטינקטים שלי. גם כשאני לא באמת מבין מה שאני עושה, אני יודע שזה זה ומרגיש לי כל כך אמיתי באותו רגע. בזמן קורונה כשלא יכולתי לעשות תצוגות אז עשיתי וידאו, והרי אין לי שום מושג בזה. פשוט החלטתי שזה מה שאני צריך לעשות עכשיו, וחברתי לדביר להר שהוא יוצר מדהים מתחום אחר בכלל, אבל הבנתי שאם נצליח להעביר לאופנה מה שהוא עושה בסרטוני סנואובורד שלו אז יש לי משהו וואו.

גם גיליתי שהוא חלם לעבוד איתי, וואלה זה מדהים שדרכנו הצטלבו. המלאכים שלי שהזכרתי קודם עושים מאמצים לחבר אותי עם מי שצריך ופותחים לי דלתות, יש לי ממש דיבור איתם והתוצאות די מידיות. יכול להיות שזו אמא, יכול להיות שזה אבא, לא יודע. אבל מישהו בצד השני עובד שעות נוספות עבורי. הצד האחר, הלא פיזי, מאוד חשוב לי. כשאני תופר כל התשוקה שלי שם, לפעמים עם דמעות אפילו, וכל האנרגיה הזו עוברת לבגד.

לא סתם אנשים אומרים "כשאני לובש את זה אני מרגיש.." וזה נכון, האנרגיה שלי עוברת לבגד ואז אליהם. לכן זה מאוד מסוכן הבגדים שמגיעים מסין ומהודו אשר מיוצרים בידי עבדים שמועסקים בתת תנאים. האנרגיה הזו נשארת בבגד אני מאמין, וזה מה שאנחנו שמים עלינו. זה באמת שווה את השלוש חולצות במאה?".


כשאני עצוב מאוד או בדיכאון אני לא תופר אפילו אם אני סופר ממהר, כי אין לי את הזכות להעביר את האנרגיה השלילית הזו אל הבגד

ביקשתי ממאוריסיו שייתן לי דוגמא מוחשית, וברגע שהקשבתי לו בלי טיפת שיפוטיות הבנתי שהוא פשוט חי בתודעה גבוהה יותר מרובנו. "כשאני עצוב מאוד או בדיכאון אני לא תופר אפילו אם אני סופר ממהר, כי אין לי את הזכות להעביר את האנרגיה השלילית הזו אל הבגד. אם נצליח להתחבר להבנה הזו אני מאמין שנהיה במקום אחר לגמרי, ולשם אנחנו הולכים עכשיו, זה לכבד את כל מה שקיים סביבנו.

כשהמחט שלי נשברת למשל אני מודה לה על הכל, מנשק ושם בפח. אולי יחשבו שצריך לשלוח אותי לאברבנאל אבל אני באמת מודה על כל מה שהיא אפשרה לי לעשות וליצור, כי יש אנרגיה שם שעזרה וקידמה אותי. קל יותר לאנשים לקבל שדתיים מברכים על אוכל, אז למה לברך על דברים אחרים זה מוזר?".


זה לא שאני הפכתי סטודנטית שלי למאיירת דגולה, פשוט מצאנו יחד את כתב היד שלה ודרך בה היא יכולה להביע את עצמה. זה לא צריך להיות האיור המושלם, זה צריך להיות מעניין ומעורר
עבודת סטודנט שנה ב' בקורס מיחזור בויצו חיפה.

תספר לי על הכובע השני שלך כמרצה, ואיך הגעת ללמד במרכז האקדמי ויצו חיפה? "כשחזרתי לארץ בשנת 2010 הוזמנתי לעצב את קטלוג בגדי הגברים של רנואר, והצעתי שנעשה את הכל באיורים. זה גם יותר זול, כי לא צריך דוגמנים, צלם, איפור וכו', אלא צריך רק אותי ובית דפוס. רן שבני שבזמנו כיהן כראש המחלקה לעיצוב אופנה בויצו ראה את הקטלוג והציע לי ללמד אצלו איור, כך התחלתי שם.

אגב עד שהתחלתי ללמד האמנתי שאו שיש לך כישרון למשהו או שלא. מאז הבנתי ואני מעביר לסטודנטים שלי שעם דרייב והשקעה הכל אפשרי. יש לי סטודנטית שהיא ממש דוגמא לכך. בתחילת הקורס שאלתי "מי מפחד מאיור?", היא הרימה את היד ואמרה "אני. אני גרועה באיור", אבל היא סיימה עם הציון השני או השלישי הכי גבוה בקורס וזה היה מדהים. זה לא שאני הפכתי סטודנטית שלי למאיירת דגולה, פשוט מצאנו יחד את כתב היד שלה ודרך בה היא יכולה להביע את עצמה.

זה לא צריך להיות האיור המושלם, זה צריך להיות מעניין ומעורר. הטכניקה חשובה, אבל גם מאוד חשוב לי שהסטודנטים שלי ידעו איך לשבור את המיינסטרים. אפילו אני בעצמי חוויתי זאת, בעבר פשוט שנאתי לתפור אבל מהרגע שהקדשתי לזה את כל כולי עכשיו אם יש יום שאני לא תופר זה ממש חסר לי."


איורים של מאורסיו פולצ'ק לקולקציית ג'וקר

הסטודנטים נדרשים להציג דגם כל שבועיים והחוק הראשון הוא שאסור לקנות בדים

כיום אתה מלמד קורס לקיימות בויצו, שזה קורס ראשון מסוגו נכון? "מירב לביא (שהחליפה את רן שבני כראש המחלקה לעיצוב אופנה בויצו) עקבה אחר תצוגות שלי והציעה שאבנה מזה קורס. אני מלמד בויצו יחד עם ולנטין קרבנוב שהוא המעצב הטכני. הסטודנטים נדרשים להציג דגם כל שבועיים והחוק הראשון הוא שאסור לקנות בדים. זה אתגר די גדול עבורם אבל ככה הם מוציאים מעצמם את מירב היצירתיות, והיו פעמים שהתרגשתי עד דמעות מהתוצרים.

לראות שהצלחתי להעביר להם משהו, אני הקטן הזה שהתחיל משהו ועכשיו מלמד הלאה את האג'נדה שלי לסטודנטים, שחלקם גם יעבירו את זה הלאה בעצמם. קשה לי לבטא במילים כמה סיפוק אני מקבל מזה. היקום תמיד מוצא דרך להגשים את החלומות שלנו, תמיד. ה How (האייך) לא קשור אלינו, תגיד מה אתה רוצה והדלתות ייפתחו לכיוון הזה.

פרויקט הגמר של שנה ג' בקורס שלי הוא: איך העולם ייראה ביום שאחרי? לאן אנחנו יוצאים כשנצא מהבור הזה, האם נרצה ללכת אחורה? לזכרונות הטובים של המשפחה והילדות ולעולם שהיה יותר נאיבי אולי? או נרצה ללכת סופר קדימה לעתיד? כשאנחנו תחת העין הבוחנת של "האח הגדול" ומתועדים 24/7? אני דווקא לא חושב שלשם אנחנו הולכים."

עבודת סטודנט שנה ב' בקורס מיחזור בויצו חיפה.

הייתי התצוגה ה-100% ממוחזרת הראשונה בשבוע האופנה תל-אביב


מאוריסיו פולצ'ק, תצוגה גברים ממוחזרת ראשונה בשבוע האופנה ת"א. צילום: קורן לוי

"אני בכלל רציתי להיות זה שמרים את שבוע האופנה הראשון בת"א, ואז הבנתי שיש כבר מישהו שמפיק את האירוע, מוטי רייף. אז הלכתי אליו, ואמרתי לו שהוא לא יכול לעשות אירוע כזה בלעדיי (איזו חוצפה ותעוזה אה?). הוא ענה שזה נשמע מאוד נחמד אבל אין אצלו אופנת גברים, אז אמרתי שדווקא בגלל זה הוא צריך אותי.

הוא המשיך זה שבשבוע האופנה אין סגנון סטריט אלא בעיקר ערב, ועניתי שהנה עוד סיבה לכך שאני חייב להשתתף. בסוף רייף הסכים שאשתתף. הייתי התצוגה ה-100% ממוחזרת הראשונה בשבוע האופנה תל-אביב."

מאז פולצ'ק הפיק הרבה תצוגות אופנה לעצמו ובעצמו, ארבעים תצוגות במספר! הוא אחראי על הכל – סטיילינג, איפור ושיער, מוזיקה, בחירת הדוגמנים, ממש one man show. "זה הכיף שלי, בעיקר שעכשיו אני יכול להעביר את זה הלאה וללוות סטודנטים שלי בתהליך.

הכיף הגדול והאמיתי מבחינתי זה לקחת בגדים קיימים, שאני מקבל בכמויות מאנשים (חלקם חדשים לגמרי) ולבחון מה אוכל לעשות מהם. אפילו עכשיו בסגר לקחתי שאריות מכל מני בדים שנשארו לי, החלטתי פשוט לחבר אותם יחד ולקבל איזשהו בד גדול ולעשות קולקציה מזה. וזו קולקציית ג'וקר".

ממש לפני פרוץ קורונה, פולצ'ק ביקר חבר במילאנו ששכנע אותו ללכת לקולנוע לצפות בג'וקר. הסרט השפיע עליו מאוד, ושנה אחר כך יצר קולקציה בהשראתו.


ג'וקר היא קולקציה שמבטאת מצבים שונים של החיים, למשל חוסר הוודאות בעקבות אירוע בלתי צפוי כמו הקורונה ששינה את חיינו לחלוטין. כל החוויות האלה, עם הקשיים שבדרך, בסופו של דבר בונים את האדם
מאוריסיו פולצ׳ק, על סט הצילומים לקולקצית ג׳וקר.

מה מקור ההשראה והמאפיינים של קולקציית ג'וקר? "השנה האחרונה הייתה נוראית עבורי כי אמא שלי נפטרה, זה נס שאני בכלל פה כי באמת שלא רציתי להמשיך. העבודה על קולקציית ג'וקר הייתה תרפויטית עבורי, שמתי את כל כולי בתוך זה ורציתי לעשות משהו גדול. אני מרגיש שיש לי משהו מאוד מיוחד עכשיו, ולא רק כמעצב אלא כמישהו שחושב מה אנחנו חווים עכשיו ומה הולך לקרות "ביום שאחרי" בעצם", פולצ'ק קורא לזה The sign of the times.

"ג'וקר היא קולקציה שמבטאת מצבים שונים של החיים" הוא ממשיך, "למשל חוסר הוודאות בעקבות אירוע בלתי צפוי כמו הקורונה ששינה את חיינו לחלוטין. כל החוויות האלה, עם הקשיים שבדרך, בסופו של דבר בונים את האדם. הקולקציה מורכבת ממגוון גדול של פריטים. מכנסים ואפילו ברמודה (כן בחורף), חולצות מכופתרות, קפוצ'ונים, חצאית בסגנון סקוטי, מעילים וכמובן חליפות."


את יודעת מי האישה הכי אלגנטית בתל אביב? הומלסית מבוגרת שהולכת עם עגלה ברחוב, ואיזה אופנה הולכת שם וואו! יש לה כובעים, יש לה חליפות, אף פעם לא ראיתי אותה לובשת בגד פעמיים

איך אתה בעצם מזמן השראה ליצור? "יש לי מוזות, גברים ואפילו נשים. בתצוגה הראשונה שלי בשבוע האופנה סאו פאולו בשנת 2003 כל 15 הדוגמנים חבשו פאה של טינה טרנר שהזמנתי במיוחד, טינה היא המוזה והאהבה הכי גדולה שלי. היא הייתה ההשראה ורק הפכתי אותה לגבר. תמיד שאבתי השראה משנות ה 60, 70, וה-80. הפאנק, ההיפים, חצאיות מיני, אלה היו הצעירים שהביאו את הבשורה הזו אבל זה כמעט ולא קורה יותר. לא מסתכלים היום על צעירים כדי לחזות מה צפוי לקרות הלאה באופנה, שם כבר לא נמצאת המהפכה. מי שהיום מביא את הדברים הבאמת מעניינים הן נשים מבוגרות. את יודעת מי האישה הכי אלגנטית בתל אביב? הומלסית מבוגרת שהולכת עם עגלה ברחוב, ואיזה אופנה הולכת שם וואו! יש לה כובעים, יש לה חליפות, אף פעם לא ראיתי אותה לובשת בגד פעמיים. צריך הרבה ידע לעשות מה שהיא עושה, אני חותם שהיא הייתה סטייליסטית בעברה. בא לי יום אחד לגשת אליה ולשמוע את הסיפור שלה, אבל אין לי אומץ. עם הזמן, אנשים שקרובים אלי התחילו להיות המוזה שלי, יש לי דוגמן שעובד איתי כבר 16 שנים ובעקרון הוא הקונספט שלי ותמיד היה.

למרות כל זה, לפני קולקציה חדשה תמיד יש לי בלק אאוט ואני מרגיש שזהו, עשיתי הכל, אין לי יותר מה לחדש, זהו. ההרגשה הזו מאוד אמיתית באותו הרגע. אבל אז משהו קורה, אני רואה איזשהו סרט, כמו עם הג'וקר למשל, וזה מגיע!".

מאוריסיו פולצ׳ק, קולקציית ג׳וקר.

האם אתה מעצב לגבר ספציפי? אתה יכול לתאר את הפרסונה או הלקוח האולטימטיבי מבחינתך?

"אם מדברים על קהל, אני לא חושב שהלקוח שלי יכול להיות מישהו סטנדרטי, למרות שיש גם כאלה. מי שנכנס אלי לא מחפש את מה שיש ברשתות, המובן מאיליו או הרגיל. אם מישהו כבר עשה משהו, אין לי שום רצון לעשות את זה."


טרנד זה אויב של האופנה. אנשים מצפים מטרנד או ממישהו שייתן להם לגיטימציה ויגיד 'יש לך רשות ללכת ככה עכשיו' כדי שלא יגידו שהם שונים או מעוותים

אז איך אתה באמת עם טרנדים? "אני יודע את כל הטרנדים, אני יודע מה יהיה טרנד הרבה לפני שזה קרה, אני לפעמים כותב על טרנדים ונותן טיפים לסטודנטים. אבל אני תמיד אומר שטרנד זה אויב של האופנה. אנשים מצפים מטרנד או ממישהו שייתן להם לגיטימציה ויגיד 'יש לך רשות ללכת ככה עכשיו' כדי שלא יגידו שהם שונים או מעוותים. אז הם נרגעים 'הו יופי עכשיו אני יכול ללכת ככה ואני לא אהיה היחיד'.

אצלי זה לא יהיה, כל פריט שאני עושה הוא אחד. גדלתי בבית שכיבד קוּטוּר, דודות שלי היו קונות שאנל וולנטינו ויצא לי לראות איך זה עשוי מבפנים, עבודת היד והאיכות הגבוהה, זה היה מדהים מבחינתי. וככה רציתי לעשות, אבל לא בבגדי ערב לנשים, אלא בבגדי גברים. פעם עיתונאי אופנה באחת התצוגות שהשתתפתי בהן בברזיל אמר לי "אתה עושה טי-שירט קוטור", זה באמת זה – פריט בעבודת יד, באיכות מאוד גבוהה, ויש רק אחד. אז טי-שירט קוטור."


מאוריסיו פולצ׳ק, על סט הצילומים לקולקצית ג׳וקר.

גדלתי עם ההבנה שבגד זה משהו מאוד אישי

איזה פריט הוא מאסט בארון של גבר? "מה שאגיד עכשיו נוגד כל מה שהאמנתי רוב חיי, אבל היום אני מבין שטעיתי, כי גבר צריך חליפה טובה בארון. העולם מתייחס שונה לגבר כשהוא מתלבש טוב, גם לאישה אגב. למרות שבארץ זה לא בדיוק עובד ככה, פה מנכ"ל של מייקרוסופט מסתובב עם קרוקס.

אבא שלי אף פעם לא קנה בגד, הוא קנה בד ומאסימו החייט היה מגיע אלינו הביתה לקחת מידות של אבא כדי לתפור לו חליפות לבית כנסת. זה היה ממש מאורע שלם בבית כש "מאסימו מגיע!". החייט תפר הכל על אבא, עם ראשי התיבות שלו על הבגדים, אז גדלתי עם ההבנה שבגד זה משהו מאוד אישי.

כמובן שהחליפות שאני עושה הן עם טוויסט, אפרופו נינה האגן והאופרה שדיברנו עליה זה אותו הדבר – אני לוקח את החליפה הקלאסית ומתרגם אותה לאסתטיקה ולשפה שלי, אבל זו עדין חליפה. זה מבלבל אנשים, רגע אתה רוקיסט? או איש עסקים? מה אתה? מפריע לאנשים כשאתה לא נותן להם את המגירה הזו שלתוכה יכולים לקטלג מה שהם רואים.

כשאבא נפטר אשתו שלחה לי את החולצות שלו ועשיתי מהן חולצות שבת. כמובן שאני לא מוכר אותן כי איך אפשר לתמחר דבר כזה? כשגזרתי את החולצות אמרתי "אבא תסלח לי, אבל תסמוך עליי שזה יצא מיוחד מאוד". לאבא לא היה פשוט איתי, כשדיברנו על זה שאני גיי הוא אמר "זה קשה בשבילי" ועם כל הקושי קיבל אותי, למרות שלקח יותר מעשרים שנה עד שהגענו למקום הזה.

לא היה לי מקצוע שהוא יכול היה להתגאות בו ובי בבית הכנסת, כמו רופא או מהנדס, לא היה לו את זה. אבל בתצוגה האחרונה שלי בישראל, אליה הגיע בכיסא גלגלים, אנשים ניגשו אליו ואמרו "וואו אתה אבא של מאוריסיו?", אז הנה בסוף נתתי לו את זה. אומנם אני לא רופא אבל נתתי לו את הכבוד הזה גם כמעצב אופנה."


מאוריסיו פולצ'ק, תצוגה גברים ממוחזרת ראשונה בשבוע האופנה ת"א. צילום: קורן לוי

יותר קל מבחינת גזרות לעצב ולגזור לגברים מבחינתך?

"לי זה יותר קל בהחלט. אני מודד על עצמי ועל החבר הכי טוב שלי. גבר לא יודע בכלל איפה המותן שלו, מבחינתו זה איפה שהמכנסיים נגמרים (שזה לרוב באגן). מצד שני לשכנע גבר לקנות בגד זה מורכב יותר, מבחינת רובם זה עינוי ללכת לקניון למשל."


גם אם בגד לא נמכר אני יכול לחתוך אותו שוב ולהפוך אותו למשהו אחר, זה ongoing recycle

אתה מייצר לפי סטנדרטים של מידות, עונות? "אני גוזר במידות אבל זה אקראי. יש לי אומנם S, M, L, אבל זה מאוד תלוי בטקסטיל. כשאני רואה את הבד וחושב על הדגם אני מחליט באיזה מידה אני רוצה את זה. אם זה המידה שלך, יופי זכית. אבל גם יש פתרונות כי לרוב הבגדים שלי מורכבים מטלאים וחיבורים, אז אני יכול לעשות התאמות אם צריך. זה בדיוק מה שמרגש אותי, גם אם בגד לא נמכר אני יכול לחתוך אותו שוב ולהפוך אותו למשהו אחר, זה ongoing recycle.

אפילו שאני מאייר אופנה, דווקא אעדיף לראות לאן הבגד יתפתח תוך כדי היצירה. אני גם אומר לסטודנטים שלי שלא יאיירו לפני כי זה מגביל אותם והם מרגישים מחויבים להיצמד לאיור. הרי לבד יש איכויות ומשקל משלו, וזה מה שצריך לקבוע את הגיזרה. כשויויאן וסטווד נשאלה איך היא מתחילה קולקציה השיבה "בלהרגיש את הבד". גם אני חייב את המקום הזה, כי אז הבגד הוא חי.

מבחינת לייצר לפי עונות, אז אני כן עושה את זה, אבל כשנכנסים לחנות לא בהכרח כבר ניתן לזהות באיזו עונה מדובר. בתצוגה אני יכול לעשות את ההפרדה, אבל בחנות הכל מתערבב יחד בדיוק כמו שאני אוהב."


אני מאמין שהתרומה שלי לאופנה הישראלית זה האישור שאני נותן לגבר להשתחרר ולבחור בצבע
מאוריסיו פולצ׳ק, על סט הצילומים לקולקצית ג׳וקר.

מה התרומה שלך לאופנה הישראלית, ואיזה עתיד אתה צופה לה? "אני מאמין שהתרומה שלי לאופנה הישראלית זה האישור שאני נותן לגבר להשתחרר ולבחור בצבע. לצאת מהשחור/אפור/נייבי, כי הטבע מלא בצבעים וזה כיף אמיתי. אולי דווקא בגלל שאני עיוור צבעים אני משתמש המון בצבע.

ויש גם את העניין של להשתחרר מטרנדים, אני פה כדי לאפשר לגבר הישראלי למצוא את הסגנון שלו ולמצוא מי הוא בתוך כל זה. אפשר לקחת כמובן אלמנטים של טרנדיות, אבל עדיין למצוא מי אנחנו.

אני מאמין שזירת האופנה הישראלית תהפוך להיות נישה אחת גדולה. יהיו כאן כל מיני נישות מדהימות, כל מעצב יעשה משהו שייחודי לו והכל מאוד אינטימי, הרבה עבודות יד ויש סיפור מאחורי הבגד שעל הקולב. כל ענין תרבות הצריכה ימשיך לעבור שינוי, אנשים ירצו פחות ופחות להשתייך "לעדר", יחפשו את האותנטיות והאני האמיתי שלהם."


אם יש טרנד שאני מחבב אז למה לא, אבל זה לא הכיוון שלי אלא זו התוצאה. לא תתפסי אותי חושב 'אה עכשיו צריך לעשות מכנסי סקיני' ממש לא, אבל אם יוצא ועשיתי מכנסי סקיני אז בסדר

שנת קורונה שינתה משהו בהסתכלות ובהתנהלות שלך?

"לחלוטין כן. ראשית קיבלתי את הביטחון שמה שאני עושה נכון לי. הבנתי גם שהעולם שלי חייב להיות יותר אינטימי ויותר אני. אם יש טרנד שאני מחבב אז למה לא, אבל זה לא הכיוון שלי אלא זו התוצאה. לא תתפסי אותי חושב 'אה עכשיו צריך לעשות מכנסי סקיני' ממש לא, אבל אם יוצא ועשיתי מכנסי סקיני אז בסדר. בנוסף הלקוחות שלי ידעו מי עשה את הבגד ואיך זה נעשה, הם ידעו מה יש פה בחנות."


מאוריסיו פולצ'ק, תצוגה גברים ממוחזרת ראשונה בשבוע האופנה ת"א. צילום: קורן לוי

לפני סיום, משהו מפתיע שלא יודעים עליך? "האמת שיש" הוא מצחקק, "יש לי תשוקה מטורפת לכל מה שקשור לחייזרים. אני מאוד סקרן, חוקר ועוקב. יש תקופות שאני מקדיש לזה יותר שעות מאשר לאופנה."

הצטערתי לשמוע שפולצ'ק, עם תצוגת המיחזור הנפלאה שלו, לא השתתף בסופו של דבר בשבוע האופנה קורנית שישודר בקרוב ברשת 13, בייחוד שהשנה שבוע האופנה בסימן קיימות. אבל פולצ'ק כאן להישאר, ליצור וללמד בדרכו המיוחדת ומעוררת ההשראה.

מאוריסיו פולצ'ק

2 views0 comments